קצת עליי

מטפל שיאצו – התחלתי ללמוד בשנת 2003, במרכז טאו שיאצו ישראל, ומאז ממשיך ללמוד ולטפל.
בין השאר, זכיתי לטפל באנשים עם צרכים מיוחדים – אנשים עם פיגור, חולי נפש ואחרים.
מנהל פורום רפואה משלימה באתר "תפוז" משנת 2003.
כותב מאמרים, שהתפרסמו בעיתון "חיים אחרים", במגזין לרפואה אלטרנטיבית ביפן ובאתרים שונים ברשת.
חוץ מכל אלה, עסקתי במשך למעלה מעשור בתכנות לאינטרנט.
מתגורר ברעננה ומטפל באזור השרון והמרכז.

קצת יותר עליי – גרסת הבמאי

אף אחד אולי עוד לא יודע איך זה ייגמר, אבל נדמה לי שיש לי מושג, פחות או יותר, איך זה התחיל. בערך כשהייתי בן 14 פתחו בבית-הספר שלי פרוייקט התנדבות למען הקהילה. מגוון אפשרויות ההתנדבות היה רחב – המשמר האזרחי, מכבי-אש, סיוע לילדים בהכנת שיעורי-בית, מד"א ועוד. אני בחרתי להתנדב בבית אבות. הדבר קסם לי, מסיבה שעד היום אינה ברורה לי לגמרי. פרוייקט ההתנדבות הסתיים אחרי שנה, אני נשארתי שם במשך שנתיים נוספות. התחלתי להתעניין בבריאות ובחולי, בזיקנה ובמוות. עם או בלי קשר, באותה תקופה השתעשעתי די הרבה זמן ברעיון ללמוד רפואת שיניים… אני מודה שהיום, המחשבה הזאת על עיסוק דנטלי עושה לי דקירות בצדדים. לא כאן, יותר למטה. טוב, לא משנה. במקביל הגברתי את הקריאה בתחום שריתק אותי משחר ילדותי – ארצות דרום ומזרח אסיה, על הנופים הגיאוגרפיים, התרבותיים והאנושיים שלהן. התחלתי להתוודע למורשת המפוארת של הרפואה הסינית ושל אומנויות הלחימה מהמזרח. אמנם עיסוק מקצועני-למחצה בכדורעף מנע ממני להיכנס לעובי הקורה בתחום המזרחי, אבל העניין היה קיים. בימים לבשתי את מדי התכלת של מכבי פ"ת, אבל בלילות חלמתי על הגלימות החומות של שאולין.

אחרי השחרור מהצבא התחלתי לעבוד בתחום המיחשוב. כן, עם כל הכמיהה למגע אנושי והרצון לטפל באנשים, מצאתי את עצמי דווקא בקצה השני של הסקאלה – יושב תשע שעות או יותר לבד בחדר, בוהה בקופסה מרצדת. אבל חוץ מקרינה יצא מהקופסה הזו גם משהו טוב, כי היא פתחה בפניי את שערי האינטרנט וחשפה בפניי אוצרות בלתי נדלים של מידע. בעקבות כך הרצון ללמוד רפואה רק התגבר, ובשלב מסוים החלטתי למסד את הרצון הזה. הקדשתי שנה מחיי לניסיון להתקבל לפקולטה לרפואה באוניברסיטת ת"א. זו היתה שנה יפה מאד, שבה הכרתי אנשים יפים מאד ונשים יפות מאד, ושבה גם גיליתי לראשונה את הקסם של קציפת קינמון על קפה הפוך. הלימודים עצמם, מכל מקום, היו כישלון קולוסאלי; מי שראה את חרפת הציונים שלי בסוף השנה יכול היה לחשוב, שביליתי את כל אותה שנה בקפיטריה, בשיחות קלילות עם סטודנטיות ממדעי-הרוח. לא שזה לגמרי לא היה נכון, אבל… טוב, בכל מקרה לפקולטה לרפואה כמובן שלא התקבלתי.

אך סופו של החלום להיות רופא לא היה סופו של החלום לעסוק ברפואה. הדבר התבטא בצריכה מסיבית של ספרות שקשורה בנושא, בעיקר בהיבטים האנושיים שלו. העניין שלי במזרח גבר, ו"ספר המתים והחיים הטיבטי" שהתגלגל לידיי היה אירוע מכונן. הוא גרם לי להחליט החלטות מאד מהותיות בקשר לחיים שלי. הוא גם גרם לי להתנדב במשך כחמש שנים בהוספיס האונקולוגי בתל השומר. אלה היו שנים לא קלות, אך מדהימות לגמרי. בסופו של דבר הכתובת היתה על הקיר – או שמא היתה זו החומה הסינית? החלטתי שאני חייב ללמוד לטפל  ויהי מה. באופן טבעי פניתי לעולם המוכר של הרפואה הסינית, אבל ממש רגע לפני שנרשמתי למחזור הראשון של לימודי רפואה סינית עתיקה ברחובות, חבר שהתחיל שנה קודם לכן ללמוד טאו שיאצו סיפר לי על כך בהתלהבות יתרה, ומדבריו נשמע היה שזה בדיוק הדבר שאני מחפש כבר שנים. ואכן, כבר במהלך שיעור ההיכרות הבנתי שסופסוף הגעתי הביתה, ומאז אני שם – במרכז טאו שיאצו ישראל. במהלך השנה השלישית התחלתי לטפל, ומאז ממשיך לעשות את שניהם, כולל השתתפות בסדנאות שמעביר מאסטר ריוקיו אנדו, מפתח השיטה, בישראל וביפן. הלימוד לא נגמר לעולם, ולעתים נדמה שאין גבול לעומק שהטיפול יכול להגיע אליו. נוכחתי בכך במהלך שנה של טיפולים באנשים מיוחדים באקי"ם. נוכחתי בכך גם בשנה של טיפולים בהוסטל לחולי נפש "גשר". במידה מסוימת אני חש כך גם בעבודתי כיום עם אנשים עם צרכים מיוחדים, הממוקמים על הספקטרום האוטיסטי. למרות שהעבודה שם אינה כוללת טיפולי שיאצו, אני יכול להבחין עד כמה מגע הוא דבר חשוב ויקר כל כך. אני מטפל בעיקר באיזור מגוריי, רעננה, אבל יכול להגיע גם רחוק יותר.

פרט לכל הנ"ל, זה כ-15 שנים מתרגל מדיטציה במסגרת הדרך של כף-ה. זו דרך מופלאה עם משנה וכיוון ברורים, שבד בבד פותחת מרחב אפשרויות עצום להתנסויות אישיות. עברתי לא מעט כאלה, ואני עדיין עובר. אני מאמין שהתנסויות אלה הן חלק מכריע במה שאיפשר, מאפשר ויאפשר לי להיות מסוגל לטפל. הטיפול באחרים הוא דבר כל כך לא מובן מאליו, ויקר כל כך. אני אסיר תודה מכל ליבי למורים שלי – בכף-ה, בטאו שיאצו, בתחומים נוספים. הם העבירו אליי מתנות נדירות, מתנות לעולם כולו ולעולם שלי, ואני מרגיש מחוייב להעביר אותן הלאה. אני מנהל את פורום רפואה משלימה בתפוז קרוב לשבע שנים, ולשמחתי אני רואה לאורך השנים שמטפלים רבים שותפים לתחושה זו.

בתוך עמי אני יושב, קורא על שחיתויות פוליטיות, שומע את הדי הרעמים של המלחמות שהיו ושישנן, ויודע כמה קשה לעבוד ולהתפרנס כמטפל. ובכל זאת, התקווה נמצאת שם, עמוק בפנים. התקווה לעתיד מזהיר, לכולנו. אני חושב שזו תקווה שאנו יכולים וחייבים לטפח ולהזין באמצעות חיי היומיום שלנו, באמצעות בחירה מעשית בהליכה בדרך עם לב. מוריהי אוהושיבה, מייסד אומנות הלחימה אייקידו, אמר: "לאייקידו אין סוף; יש רק התחלה, וממנה – צמיחה". אני מרגיש שזה נכון מאד גם ביחס לשיאצו, וכנראה גם ביחס לכל שיטת טיפול אמיתית.

כל מה שכתבתי עד פה אינו מצטרף לכדי כרטיס ביקור, אלא רק מעצב תמונה כלשהי. אי אפשר להשלים את הפאזל בהודעה אחת, אבל אפשר להזכיר עוד כמה חלקים. במקביל ללימודי השיאצו התחלתי ללמוד גם טאי צ'י, במרכז הישראלי לטאי צ'י. מזור אמיתי לגוף ולנפש, כלי מעולה לתרגול התמדה ולרכישת שחרור. נפלא. בניית אתרי אינטרנט היא מקצוע וגם תחביב, בפרט כשיש דיסק טוב ברקע שממלא את החדר בג'ז, בלוז או כל דבר אחר עם מלנכוליות מתוקה, שמעוררת בי געגועים לסתיו. כבר רמזתי מקודם שאני אוהב לאכול שוקולד, וכעת אני יכול להוסיף שאני מתקשה לסרב גם לכוסית של יין אדום, ועוד יותר להצעה ללכת לים – לרחצה לילית, לשיחה עם נפש קרובה או סתם להליכה יחפה על החול הרטוב. תמיד מוכן לשמוע מה שיש לנזירים להגיד, בפרט אם מעולם לא היה להם פרארי. התחלתי ללמוד יפנית והפסקתי, אבל אולי עם איטלקית זה יצליח יותר. אני מניח שמתישהו יגיע גם הזמן להוציא עוד חלום ישן מהמגירה אל אוויר העולם, וללמוד לנגן בגיטרה…