את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק

אי אפשר לסכם נושא רחב ועמוק כל כך כמו מוזיקה בכמה מילים, אבל באמצעות כמה קישורים שאספתי מהרשת, ננסה ביחד לקרוא ולהקשיב לפחות לחלק מההיבטים של הנושא, וגם לראות כיצד הוא מתקשר לשיאצו, ולטיפולים בכלל.

במאמר מוזיקה או מוסיקה? מסביר יפתח סטריק אחת ולתמיד למה נכון לכתוב "מוזיקה" ולא "מוסיקה", ומפרט על מעמדה המיוחד של המוזיקה בקרב האומנויות. בתחילת המאמר יש גם קישור למאמר קודם שלו, בשם "מדוע עולם ללא מוזיקה הוא עולם פגום ונעדר נחמה אנושית?", שבו הוא מנסה להסביר למה כולנו אוהבים מוזיקה. שני המאמרים מעניינים מאד.

כשמגיעים לערך "מוזיקה" בויקיפדיה, המשפט הראשון הוא הגדרה מאד מעניינת של המוזיקה: "מוזיקה היא אמנות סידור הצליל והשקט במרחב הזמן". המקור לאמירה זו הוא יאן סוואפורד (Jan Swafford), מלחין וסופר אמריקאי, שכתב מאמר מעניין (באנגלית) בשם "שקט הוא לפעמים האפקט המהמם ביותר במוזיקה".

אני מוצא יופי מעורר-השראה בנקודת-המבט הזאת על השקט. היא מזכירה לי את ההתגלות של אלוהים לפני אליהו הנביא: "והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה', לא ברוח ה'; ואחרי הרוח רעש, לא ברעש ה'; ואחרי הרעש אש, לא באש ה'; ואחר האש קול דממה דקה". התיאור הזה, מספר מלכים א' פרק יט, מזכיר לי בתורו את השקט שיש בטיפול השיאצו; הטיפול נעשה באמצעות מגע, ויחד עם זאת כוח הריפוי של המטופל שמתעורר במהלך המגע ובין הטיפולים, הוא זה שמביא לריפוי. ייתכן שאותו רעיון מגולם גם במיצוי של צמחי-מרפא.

ההינדים מאמינים שהיקום כולו נברא בצליל – צליל "אום". בהודו, וגם בארצות אחרות במזרח אסיה, יש גם שימוש רחב במנטרות. מנטרה, כמו שיודעים אלה המתרגלים מדיטציה, היא סוג של חזרה מונוטונית על מילים מסוימות כדרך להגיע למצב נפשי מיוחד. הנה דוגמה למנטרה שאני מחבב במיוחד, ושמיוחסת לה איכות ריפוי:

כמטפל שיאצו, שמטפל במגע, אני לעתים קרובות מטפל כשיש מוזיקה מתאימה ברקע. לפעמים אלה מנטרות שקטות, כמו זו שלמעלה, לפעמים נעימות אחרות.

הדבר אינו מחויב המציאות, כמובן, ולפעמים מה שמתאים הוא שקט; אבל אני מרגיש שמוזיקה נותנת ערך-מוסף כלשהו לטיפול. אולי זה משום שמוזיקה, אף יותר מתחומי אומנות אחרים, היא סוג של ריגוש פנימי שאין לתרגם למילים. צלילים ומגע – שניהם ערוצים לא מילוליים, ויחד עם זאת שניהם מלאי עוצמה ועומק, שמגיעים לנפש.

כמנהל פורום משלימה בשבע השנים האחרונות, נתקלתי בשיטות טיפול רבות וחלק מהן פותחו על בסיס של קול ומוזיקה, מתוך הנחה שצלילים מרפאים – קצת בדומה לרעיון המנטרה, עליו דיברנו קודם לכן. על שיטות טיפול אלה נמנות "קול וצליל", "צלילים מרפאים", "הקול המרפא", "קול הרוח" ואחרות. שמחתי לפגוש בגישה דומה גם בסיפור על בית-חולים "ממוריאל" באיסטנבול, שבו רופאים פונים לצורה יוצאת-דופן של רפואה, מבחינתם – מוזיקה.

טיפול במוזיקה עשוי להישמע זר לגישה של הרפואה המודרנית אבל לפי רופאים בבית החולים הזה, טיפול זה מביא לתוצאות. האדם מאחורי יוזמה זו הוא פרופסור בינגור סונמז, ועמיתיו ד"ר ארול קאן ומחמט סוסאם חברו אליו להחיות את הרעיון האיסלמי המסורתי של טיפול במוסיקה. בתמונה למעלה: ד"ר ארול קאן (במרכז), מנגן ב-yayli tanbur (כינור טורקי מסורתי) עם פרופ' בינגור סונמז (משמאל) אוחז בחליל ומחמט סוסאם (מימין) פורט עלי גיטרה.

מדיבור על טיפולים במוזיקה ועד לאנשים עם צרכים מיוחדים, הדרך קצרה; שהרי אנשים בספקטרום האוטיסטי – כמו אנשים שאינם בספקטרום, ולפעמים אולי יותר – רגישים לצלילים ולמוזיקה בכלל, ולכן במקרים לא מעטים המוזיקה יכולה לסייע. מי שצפה בסדרה "פלפלים צהובים" וודאי זוכר כיצד עומרי נרגע ונפתח במיוחד כשיש מוזיקה בסביבה. נתקלתי במספר אנשים כאלה בעצמי. ובאותה רוח, הנה קטע מסרט דוקומנטרי המתעד שילוב ילדים עם אוטיזם בהפקת תיאטרון מוזיקלית בארה"ב:

אצלנו בארץ, ריטה כהן-וולף כותבת על האופן שבו טיפול במוזיקה יכול לסייע לבעלי אוטיזם. מעניין לקרוא.

באותו עניין: הנרי דרייר, בן 92, סובל משיטיון (דימנציה) ונמצא זה עשור בבית אבות. רוב הזמן הוא יושב שפוף, לא מדבר, ומתקשה לענות על שאלות פשוטות שדורשות רק תשובות של כן ולא. אפילו את הבת שלו הוא כבר לא מצליח לזהות. עד שיום אחד, אחת המטפלות בבית האבות שמה להנרי אוזניות עם מוזיקה שאהב בילדותו, ומיד התחולל בו שינוי מדהים. מבטו האדיש והרפה התפוגג ועיניו קרנו, והוא התחיל לנוע בכסא לפי קצב המוזיקה. ההשפעה נמשכה גם לאחר שהאוזניות הוסרו, וכך ניסח הנרי את תחושתו: "מוזיקה נותנת לי תחושה של אהבה. רומנטיקה. העולם זקוק עכשיו להיכנס למוזיקה, ולשיר, כי יש כאן מוזיקה יפיפייה. נפלאה. אני מרגיש תזמורת של אהבה, של חלומות".

קטע מתוך Alive Inside, סרט תיעודי חדש של מייקל רוזטו-בנט, העוקב אחרי פרויקט Music and Memory.

ועוד אחד: כשרוברט גופטה התלבט בין קריירה כרופא או קריירה של כנר, הוא הבין שמקומו בין שתיהן, כשבידו קשת הכינור ובליבו תחושת הצדק החברתי. בהרצאה הבאה הוא מגולל סיפור מרגש על בני האדם שנדחקו לשולי החברה ועל כוחה המרפא של המוזיקה, שהצליח היכן שהכזיבה הרפואה הקונבנציונלית.

ולסיום, צפיתי מספר פעמים בסרט הנפלא "One Giant Leap", המתעד שיתוף פעולה במוזיקה, במילים, בצלילים, במקצבים ובתמונות מיותר מעשרים ארצות סביב העולם, שמתבטא בחגיגה של אחדות דרך המגוון והשוני בין מוזיקאים, מספרי סיפורים, סופרים, קולנוענים, אמנים, יזמים והוגי דעות מתרבויות שונות. נראה לי שכאשר אנו עוסקים באנשים עם צרכים מיוחדים, אין נושא מתאים יותר לסיים את המאמר הזה מאשר "חגיגה של אחדות דרך מגוון ושוני"… בפרט שהחגיגה היא בצבעים ובצלילים יפים כל כך.

הסרט נמשך כשעה, ולהלן קטע מקסים מתוכו.
תיהנו (-: