לקבל את האחר

בסמינר עם המאסטר ריוקיו אנדו, מייסד ומפתח הטאו-שיאצו, הוא אמר שעל המטפל להתבונן במטופל עם "לב זואיקי". כשהתבקש להסביר את משמעותו של המושג היפני "זואיקי", אמר:

"זואיקי זה להרגיש את שמחתם של אחרים כאילו שהיא השמחה שלנו, לקוות שהשמחה תגדל, אצל אלו ששמחים עכשיו. אחד החלקים העצובים בלבנו כבני אדם הוא, שלכולנו יש קנאה. זו התחושה השלילית לגבי אושרו של מישהו אחר. הקנאה היא תפילה אפלה, לקוות שהשמחה לא תגיע עוד לאדם ששמח עכשיו. מה שאנחנו מאחלים לאחרים, הוא גם האיחול שלנו לעצמנו. להגדיל את מספר האנשים, החיים עם לב של זואיקי – זוהי משימת הטאו. כאשר זה יקרה, האם העולם לא יהיה מקום קל ומהנה יותר לחיות בו?"

במהלך הלימוד של שיטת הטיפול, המטפל לומד להיות קשוב בראש ובראשונה לעצמו – כדי שיוכל להיות קשוב באמת לאחר. כשאנו קשובים מאד לאחר, אנו פותחים מרחב שבו יכול להתעורר כוח הריפוי שלו. זה נכון גם לשיטות שמתבססות על דיבור, כמו פסיכולוגיה, וגם לשיטות שמתבססות על מגע, כמו שיאצו. כשאנחנו קשובים באמת, אנחנו מגלים מה אנחנו צריכים לעשות – או לא לעשות.

בהקשר זה, של "לא לעשות", יש סיפור יפה על אלכסנדר מוקדון:

זמן קצר לאחר שהשמיד את תבאי, אחת הערים העתיקות ביותר ביוון ומרכז תרבותי חשוב, ערך אלכסנדר את המפגש המפורסם עם הפילוסוף הציני דיוגנס. דיוגנס רבץ לו בשמש, משתזף, והמלך ופמלייתו הטילו עליו צל. אלכסנדר פנה אל המפורסם בפילוסופים בני זמנו, הכריז על עצמו כעל מלך העולם, ושאל אותו אם יש משהו שהוא יכול לעשות למענו.

"כן," פלט הציניקן הזקן, "זוז. אתה מסתיר את השמש".

אלכסנדר התרשם עד כדי כך, שאמר שאילו לא היה הוא עצמו, היה רוצה להיות דיוגנס… משם, הוא הלך לכבוש את פרס, אבל זה כבר סיפור אחר.

אז לפעמים המאמץ או הפעולה שלנו צריכים להיות בכיוון של לא לעשות, או לא להיות. למשל, הורים נדרשים למאמץ הזה כדי לשחרר את ילדיהם בשלב מסוים, ולהניח להם לבחור ולחיות את הבחירות שלהם, גם אם הן נראות להם (להורים) מוטעות.

ולפעמים זה הפוך, כמובן, וצריך לעשות.
ואחד הדברים הקשים לעשייה, הוא לקבל באמת את האחר.

גורדייף , המיסטיקן היווני-ארמני, אמר שלקבל את האחר זה אולי הדבר הכי קשה בעולם.
אפשר להבין את הרעיון "לקבל את האחר" בשני מובנים:

1) לקבל כל אחד אחר, כל מי שאינו אני;
2) לקבל את האדם השונה, את זה שנראה, נשמע או מתנהג אחרת מה"נורמה".

את שני המובנים האלה אפשר להחיל גם על עצמי:

1) לקבל את כל מה שיש בי ששונה ביחס לאחרים;
2) לקבל את כל מה שיש בי שאני פחות אוהב.

לא מדובר על להתעלם מפגמים, או להעלים עין מדברים בעייתיים;
נהפוך הוא, מדובר על לראות אותם, להכיר בהם, ולשפר במידת האפשר.

כולנו יודעים כמה אנו זקוקים לתשומת לב, מצפים להערכה, רוצים שיקבלו אותנו כמו שאנחנו.
בהקשר זה, אגב, קראתי כתבה מעניינת:
מתי בפעם האחרונה ראיתם פרצוף עצוב בפייסבוק?

בכל אופן, לרובנו יש לפחות דבר אחד או שניים שאנחנו פחות אוהבים בעצמנו;
אם מבחינה חיצונית ואם מבחינה פנימית.

כיוון שכך, קל להבין כמה קשה לנו לפעמים לקבל אנשים אחרים.
במיוחד אם הם גם שונים.

זה לא קל, אבל זאת העבודה שלנו…
לא רק אלה מאתנו שעובדים כמטפלים; זו העבודה שלנו כבני אדם.

קיודו היא אומנות הקשת היפנית.
דן וג´קי דה-פרוספרו שוחחו עם המורה שלהם, סנסאי אונומה, דאן-9 בקיודו:

דן: סנסאי, מה צריכה להיות המטרה הגבוהה ביותר שלנו בלימוד קיודו?
סנסאי: להביא את עצמנו לכלל שלמות.

דן: האם אתה הגעת לשלמות?
סנסאי: כמובן שלא! להגיע לשלמות זה לא בתחום היכולת האנושית.

דן: אם זה בלתי-אפשרי, אז למה לנסות?
סנסאי: כי לא לנסות, זה להיות פחות מאנושי.

אז אנחנו מנסים.
וכשאנחנו קשובים, אנחנו עושים הכי טוב שאנחנו יכולים.
ואז, גם אם בדרך אנחנו טועים – העשייה הזאת היא המון.

אם אנחנו קשובים באמת לעצמנו ולאחר, הדרך שלנו תביא אותנו למקומות טובים.
לא תמיד קלים, לעתים קרובות מפתיעים – אבל טובים, ואפילו מופלאים.

בני אדם דומים זה לזה בהמון מובנים והיבטים, אבל גם שונים זה מזה – ולכן מתנהגים אחרת וחושבים אחרת.

כשאנחנו קשובים, אנחנו יכולים לראות את המכנה המשותף, את מה שמחבר –
ומשם, קל יותר לתקשר למרות ההבדלים והקשיים.

ולסיום, הנה קטע מעורר השראה, מתוך המאמר "לא טוב לו לאדם ללא מולדת", שכתבה דנה בלוך גרינבאום:

"ניסיון זה להשוואה בין תחושתו של אמרי לתחושותיהם של אנשי גוש קטיף מנסה להביט אל מעבר לפוליטיקה. זהו ניסיון לחמול ולהבין, משום שחמלה היא מה שחסר עכשיו. מילן קונדרה הסביר בתחילת ספרו "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" את ההבדל בין חמלה לרחמים. רחמים באים מעמדה מתנשאת, מעמדה של עליונות, בעוד שחמלה באה מן הצורך להבין ולהשתתף. אל ההתנתקות אני מתייחסת כעובדה מוגמרת שעתידה לצאת אל הפועל והתחושה העיקרית שהיא מעוררת בי היא פחד. פחד מעוצמת הפגיעה שתפגע באנשים בתוכנו, פחד על העיוורון שאנו לוקים בו בשיח היום יומי, ופחד מהיום שאחרי. אני רוצה להאמין שיש דרך לרגישות שלא מקהה מעשים, שלהבין, או לנסות להבין מישהו שונה ממך אין משמעו לשנות את דעתך או לוותר על על עצמאותך. רגישות והקשבה הן אולי המפתח להתמודדות, למציאת מולדת ישנה- חדשה.
חמלה אינה הסכמה- אלא ניסיון להבנה. וההבנה היא תנאי ראשון לדיון אמיתי."

במילים אחרות, כשאנחנו קשובים באמת, אנחנו יכולים לראות את האדם שמעבר לתגיות.
ולקבל אותו.