סבלנות היא הדרך המהירה מכולן

ייתכן שאנחנו סבלניים מטבענו, וייתכן שרק נדמה לנו שאנו סבלניים. כמובן שלפעמים אנו כאלה ולפעמים אנו אחרת, אבל דרך טובה לגלות את מידת הסבלנות הבסיסית שלנו, היא פשוט לחיות את כל המצבים שמביאים איתם החיים היומיומיים.

נזיר עלה להתבודד בהרים לשם תרגול מדיטציה.
עברו מספר שנים, ויום אחד עבר במקום רועה עם עדר עיזים ושאל אותו למעשיו.
"אני מתרגל סובלנות" הסביר הנזיר.
"יפה", ענה הרועה והחל לרדת במורד ההר.
אך לפתע הסתובב חזרה כאילו שכח משהו, וצעק לעבר הנזיר:
"דרך אגב, לך לעזאזל!"
"אתה בעצמך!" ענה לו הנזיר.

הדלאי לאמה, בספרו Healing Anger , מספר את הסיפור הנ"ל על מנת להדגים שסובלנות לא לומדים על ראש הר, או במערה חשוכה, אלא מתרגלים יום יום בין אנשים.

מי שמתקשר לקבל תמיכה טכנית, למשל, רשאי להעריך מענה אדיב שניתן לו. האדם שנותן לו את התמיכה מקבל עשרות רבות של שיחות בכל משמרת, כשהוא יושב עם אנשים נוספים במרכז תמיכה שמקבל מאות שיחות כאלה מדי יום. האדיבות והסבלנות הן תנאי מתבקש והכרחי בתפקיד כזה, ועדיין לא מובן מאליו. לא כל אדם הוא סבלן מטבעו, וכמו שכתב סטניסלב יז'י לץ בספר "מחשבות סרק חדשות": דרושה הרבה סבלנות כדי ללמוד סבלנות…

זאב בש מביא בספר "במעגלות זן" את הסיפור על מאטאג'וּרה, שביקש להיות סייף. על אף דעתו של אביו כי לא יצלח למלאכה זו בשל חוסר זריזותו, הלך מאטאג'ורה אל באנזו הסייף המפורסם וביקשו שיקבלו כתלמידו.

"תאר לעצמך," אמר מאטאג'ורה,"כי אהיה משרתך ונושא כליך ולא אסור ממך אף לרגע. כמה זמן יהיה עליי להקדיש עד אשר אהיה סייף מומחה?"

"עשר שנים", ענה באנזו.

"אך אבי זקן," השיב מאטאג'ורה, "ולפני שתחלופנה עשר שנים יהיה עליי לשוב הביתה כדי לטפל באבא. אעבוד אפוא קשה פי שניים ובמסירות גדולה ביותר. לכמה זמן אזדקק בתנאים אלה?"

"לשלושים שנה," השיב באנזו.

"הכיצד," תמה מאטאג'ורה, "תחילה אמרת 'עשר שנים' וכשהצעתי לעבוד קשה פי שניים אתה אומר 'שלושים שנה'?! הבה ואבהיר את דבריי: אני מתכוון לשקוד על מלאכת הסיוף בלי הרף וכל מכשול לא יעצרני, כמה זמן יהיה דרוש אפוא עד שאיעשה מומחה במלאכת הסיוף?"

"שבעים שנה," החזיר באנזו. "תלמיד נחפז לומד לאט…"

מאטאג'ורה הבין, ושוב לא שאל על הזמן הדרוש ונעשה משרתו של באנזו. הוא ניקה את הבית, בישל, כיבס ועבד בגן. באנזו ציווה על משרתו לא לדבר על אודות סיוף ולא לנגוע בחרב. מאטאג'ורה התעצב על כך מאד, אך שמר על מצוות רבו.

וכך חלפו על מאטאג'ורה שלוש שנים כמשרתו של באנזו.

באחד הימים כשעבד מאטאג'ורה בגן, בא באנזו מאחוריו והנחית עליו חבטה חזקה בחרב העץ שבידו. ביום שלמחרת נשנה הדבר כאשר עבד מאטאג'ורה במטבח. בכל יום ויום, במצבים שונים ובמקומות שונים, היה מאטאג'ורה מותקף בחרב העץ של אדוניו. וכך למד מאטאג'ורה לחיות על בהונות-רגליו ולהיות נכון בכל רגע לנטות הצידה מפני חרב סמויה מן העין. הוא נהפך לגוף מחוסר תשוקות ומחשבות, וכל כולו – זריזות ונכונות בכל עת.

באנזו חייך והתחיל במתן שיעוריו באמנות הסיוף, ועד מהרה נעשה מאטאג'ורה לסייף הגדול ביותר של יפן.

הסיפור הנ"ל מלמד שכדי ללכת בדרך ארוכה יש צורך גם בסבלנות וגם בענווה.
לא תמיד אפשר לעשות קיצורי דרך אם מתאמצים יותר, ולפעמים ההיפך הוא הנכון.

לאדם לא גמיש קשה לפתח גמישות אם הוא לא מתרגל בקביעות תרגילים שמאפשרים לו להרחיב בהדרגה את גמישותו; לאדם עם עודף משקל קשה להגיע למשקל רצוי ולשמור עליו לאורך זמן אם אינו דבק בתזונה מאוזנת ובפעילות גופנית ההולמת את יכולותיו; כך הם הדברים גם בגמישות מנטלית ובעודף משקל רגשי, וכך הם הדברים בכל דרך משמעותית. כדי לעבור מרחק משמעותי בדרך משמעותית, יש צורך בסבלנות משמעותית.

2008, ניו-ג`רזי: קבוצת אנשים מרכיבה פאזל של 28000 חלקים כדי לעורר מודעות לאוטיזם

קבוצת אנשים מרכיבה פאזל של 28000 חלקים כדי לעורר מודעות לאוטיזם

אחד הסיפורים היפים שנתקלתי בהם לאחרונה הוא האיש ששתל עצים.

הסיפור מתחיל בשנת 1910, כשהמספר, עלם צעיר, יוצא למסע רגלי בחבל ארץ שומם ופראי דרך פרובנס ועד למרגלות האלפים. בעמק הקירח, היבש והלא מיושב, שרק כמה חורבות מתפוררות מעידות על קיומה של ציביליזציה בעברו, מי השתייה שלו אוזלים. למרבה המזל, הוא פוגש באותו רגע את אלזיאר בופייה, רועה צאן מקומי, שלוקח אותו למעיין נסתר. המספר הסקרן שוהה בחברת בופייה כמה ימים, ולומד שלאחר שהתאלמן, פרש האדם הערירי והשתקן הזה מחברת בני האדם והקדיש את חייו, בפשטות וללא יומרה, לנטיעת עצים.

המספר עוזב את בופייה ושב לביתו, ומאוחר יותר מגויס להילחם במלחמת העולם הראשונה. ב-1920, המום ומדוכא מזוועות המלחמה, הוא חוזר למקום מושבו של בופייה, בלי לדעת אם ימצא אותו חי או מת. לתדהמתו, הוא רואה את בופייה, שנהפך מרועה צאן לכוורן, מוקף בחורש צעיר, שאפיקי מים עוברים בו. הוא הצליח לשקם את המקום, ללא כל עזרה מבחוץ.

מאז שב המספר בכל שנה לבקר את בופייה, ובכל פעם הוא נוכח בפלא שהניבה התמדתו של האיש – יערות מופיעים היכן שהיתה שממה, מים זורמים בערוצים היבשים וכפר מלא חיים קם היכן שהיו חורבות נטושות.

ז'יונו תיאר את הסיפור כמשל, המבקש להדגים את יכולתו של אדם אחד להשפיע על המציאות לטובה. "משהזכרתי לעצמי כי כל זה היה מעשה ידו ונפשו של האיש הזה", אומר המספר, "הכתה בי ההכרה כי אפשר שבני האדם יהיו יעילים כמו אלוהים בתחומים שונים ולאו דווקא בהרס".

במילים אחרות, זו דוגמה מעוררת התפעלות ומעוררת השראה על ההתמדה – בת לוויתה הנאמנה של הסבלנות.

כמו בגידול צמחים, כמו גם בעבודה בתמיכה טכנית, או במתן שירות ללקוחות בבנק או בחנות, או בטיפול בילדים – בעבודה עם אנשים בעלי צרכים מיוחדים נדרשת סבלנות מיוחדת. קיימות ההתמודדויות עם שאלות חוזרות ונשנות, עם צורך להסביר שוב ושוב, עם הצורך לפתור הפרעות התנהגות באופן יעיל ומכבד כאחד, עם הצורך לפתח רגישות ותבונה כדי לגלות מהו המענה ההולם ביותר לאדם מסוים בסיטואציה מסוימת, ועם קשיים רבים נוספים.

זה לא קל, אבל זה חשוב.

ככל שאנחנו מטפחים את הסבלנות שלנו, אנו גם מטפחים את הסובלנות שלנו – היכולת להכיל את האחר, ולקבל אותו. כל מי שעוסק בטיפול כלשהו – בין אם בשיאצו, פסיכולוגיה או כל שיטת טיפול אחרת, ולמעשה כל תחום שמערב יחסי-אנוש – צריך לשקוד, לטפח ולפתח את היכולת הזאת.

כשאנחנו זוכרים שמולנו עומדים אנשים שמתמודדים בעצמם עם קשיים כל כך גדולים, אנחנו סבלניים עוד יותר. כשאנחנו מתבוננים בדרך האיטית שבה מטפסים האנשים למעלה צעד אחרי צעד, אנחנו נמלאים הערכה להתקדמות שלהם. אנחנו יכולים גם לפרגן לעצמנו הערכה על הדרך שאנו עושים איתם, ועל הסיוע שאנו נותנים להם כדי להיות מי שהם רוצים להיות.

אם בדרך אנו מאבדים את הסבלנות לפעמים, זה גם בסדר; כולנו אנושיים.
העיקר זה לעצור ברגע שאנו מזהים שאיבדנו את הסבלנות, לנשום עמוק, ולהמשיך בדרך אחרת.

באותה רוח, ולסיום, הנה סרט מקסים שנותן שיעור מאלף על סבלנות:
אבא ובן יושבים ביחד בגינה, כשלפתע ציפור דרור מתעופפת לידם.

מה קורה לאחר מכן?

תגובה אחת על סבלנות היא הדרך המהירה מכולן

  1. ליאת מנדל הגיב:

    זה מדהים עד כמה החשיבה בתורות המזרח הרחוק שמה דגש על הנושא הזה של סבלנות.
    גם במיתולוגיה היוגית רבים הסיפורים על הסבלנות האינסופית שנדרשת מהתלמיד ומציבים מראה קשה מול הנטיה הכל כך מערבית לקבל הכל עכשיו ומהר במינימום זמן ומקסימום רווח.
    סיפור יפה בהקשר הזה הוא סיפורה של אסנת אלכביר שנסעה להודו כדי ללמוד מחול ושירה הודיים.
    היא חיה כמה שנים אצל המורה שלה, נמצאת בביתו, עוזרת בעבודות הבית ומצפה שיתחיל ללמד אותה משהו שקשור למחול. אחרי כמה שנים כשנואשה והודיעה למורה שהיא עוזבת הוא אמר: אמנם לא למדת עוד שום דבר על מוזיקה ומחול אבל למדת את אחד הדברים החשובים – סבלנות. עכשיו את מוכנה להתחיל. (-:

    תודה על מאמר מנחם וממלא תקווה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s