החיים והחולמים

ויאטנם היא מדינה מדהימה. היופי שלה עוצר נשימה, וככל שמתרחקים מהערים הגדולות, וממקומות שבהם יש אנשים שלהוטים למכור לך משהו, כך גם פוגשים יותר ויותר אנשים חמים, מקסימים, נפלאים. לפעמים קשה להתרחק, ואז פוגשים הרבה אנשים שפשוט מעייפים אותך. סיפרתי על כך בפעמים הקודמות. נהניתי מאד בויאטנם, ולכן גם הארכתי את הויזה שלי בחודש נוסף. ועם זאת, כשעליתי על האוטובוס שהיה אמור לקחת אותי מהאנוי לוויאנטיין, היתה שם איזו אנחת רווחה קטנה; מהסוג שמופיע כאשר משהו מתיש מסתיים.

גם הנסיעה עצמה היתה מעייפת מאד, ולא רק בגלל שהיא נמשכה למעלה מעשרים שעות. עליתי בהאנוי על אוטובוס מפואר במיוחד, עם מיזוג אוויר חזק, עם מרחב רגליים של מטוס בואינג חדש, מושבים רכים ומפנקים, ואנשים אדיבים ודוברי אנגלית רהוטה, שחילקו מפיות לחות לניגוב הפנים ובקבוקי משקה קר. כמו בטיסה, הוא שאמרנו. הנסיעה עצמה היתה תענוג, עד לעצירה הראשונה. העצירה היתה כארבע שעות לאחר מכן, בלילה ובאמצע שום מקום. התבקשנו לרדת מהאוטובוס ולעבור לאוטובוס אחר. האוטובוס האחר, גם הוא היה מפואר – במונחים של שנות השישים, זאת אומרת, כשייצרו אותו. זה היה אוטובוס מתפרק, עם חלונות שבורים שהודבקו בנייר דבק, ועם מרווח בין מושב למושב שמאפשר לשבת בנוחות רק אם אתה ילד בן חמש, או אדם קטוע רגליים. בעצם אפילו לא במקרה כזה, כיוון שהמושבים עצמם היו קשים כסלע. מיזוג אוויר? הרוח נכנסת דרך החלונות השבורים, מי צריך מיזוג אוויר? וכמובן שאף לא אחד מדוברי האנגלית החביבים, שקידמו את פנינו בתחילה, היה בשטח. היה שם רק נהג קשה יום וחמור סבר, שלא היה מבין דבר, וספק אם זה היה מעניין אותו גם לו היה מבין, אם הייתי מתחיל להסביר לו שקניתי כרטיס יקר יותר רק בגלל שהובטח לי במפורש שלא אצטרך להחליף את האוטובוס בדרך. ולא, כשהבטיחו לי את זה לא היתה שום בעיה של קשיי הבנה שכרוכים בשפה זרה, כי קניתי את זה מבעל סוכנות נסיעות ישראלי בהאנוי. מאוחר יותר שמעתי שאני לא היחיד שקנה ממנו לוקשים. כנראה שבויאטנם כמו בויאטנם: דפוק את התייר, גם אם הוא בן ארצך.

נו, בסופו של דבר גם זו חוויה שזוכרים מאוחר יותר בחיוך. סוג החומרים שמרכיבים את הטיול בדיוק כמו רגעי ההנאה. בכל מקרה, כשהגעתי בבוקר לגבול בלאוס, חייכתי חיוך רחב. אפשר היה ממש לחוש שינוי באווירה. נכנסתי לשירותים בצד הויאטנמי, שמח להיפרד משטר של חמשת אלפים דונג, למרות שהיה צריך להשאיר רק חמש מאות. אח"כ, בעודי צועד אל הצד של לאוס במעבר הגבול, הסבתי מבט לאחור וראיתי את הבחור שגובה את הכסף בכניסה לשירותים צוהל משמחה. נו, גרמתי למישהו לחייך, ועוד במחיר של שני שקלים, אז זה בכלל נפלא. ואז המשכתי לצעוד לכיוון המבנה של מעבר הגבול בצד של לאוס, נהנה מהמראה של הירוק האינסופי מהעצים והשיחים והעשבים, ומהשלווה שמפכה בנחל שזורם למטה, והמראה של הפגודה המוזהבת הקטנה… ושמעתי זוג אמריקאים צעירים שצעדו קצת מאחוריי, והאשה נאנחה ואמרה לבעלה: איזו שלווה, לראשונה מזה יומיים…

קשה להמחיש עד כמה אני מתענג על השלווה בלאוס, שנמצאת כאן בכמויות גדושות בפני עצמה אבל מורגשת עוד יותר בהשוואה לויאטנם. רוכבי האופנועים לא מצפצפים – הם מאיטים כדי שתעבור. קסם של ממש. וכשאתה חוצה כביש, פתאום אתה מרגיש שמשהו חסר, ולוקח לך כמה רגעים להבין שמה שנעדר זו התחושה שאתה לוקח סיכון אם אתה מתכוון לעשות את כל הדרך ממדרכה אחת לזו שממול. פשוט אין לך תחושה שרוצים לדרוס אותך, או שאדישים לאפשרות כזאת. זה די מרגיע. והאנשים מחייכים חיוכים רחבים. ואומרים לך שלום גם סתם כך. זה מקסים. וגם כשאתה מתמקח איתם על המחיר הם נשארים נחמדים, ולא מתנהגים כאילו רצחת את אמא שלהם, או כאילו הם רוצים לרצוח את שלך. למרות שהקיבה שלי לא ממש רגועה מאז שהגעתי לכאן, אפשר למצוא בלאוס המון שקט. אני הולך בשוק הלילה של לואנג פראבאנג, ויכול לשמוע את הצעדים שלי. עשרות אנשים, אם לא מאות, ואין כל רעש. האוויר מעט מאובך ומעורפל, ועם זאת אפשר לראות את הפגודה על ראש ההר,שמוארת באור ירקרק וזהבהב וקורנת אותה שלווה, שנמצאת כאן בכל מקום. כמה נפלא. אין ספק שזו שלווה שטבועה עמוק בתוך האנשים האלה. אולי זה גם הודות לאמונה הבודהיסיטית החזקה שלהם. אני שואל את עצמי למה יש דתות שגורמות למאמינים שלהן לאהוב יותר את בני האדם האחרים, ולמה יש כאלה שגורמות להם לשנוא. ואין לי ממש תשובות. על רקע כל השלווה הזאת, אין לי גם תשובה של ממש למה דווקא כאן מצאתי את עצמי נלחם על חיי.

הגסטהאוס שאני מתגורר בו הוא הכי זול שמצאתי, וגם הנחמד ביותר. הוא מרוחק כעשר דקות ממרכז העיירה, וזו כנראה הסיבה למחירו הזול. לילה אחד חזרתי אליו אחרי ביקור בשוק הלילה וארוחת ערב מאוחרת במיוחד. הלכתי בסמטאות ערפיליות, שהפכו לחשוכות יותר ויותר. עצרו לידי שני בחורים צעירים רכובים על אופנוע, ושאלו אותי אם אני מעוניין בסמים. עניתי בשלילה, והם נסעו משם הלאה. המשכתי ללכת ברחובות, שהיו ריקים לחלוטין מכל נפש חיה. רוב הכסף שלי נמצא בחגורת בטן, השאר בארנק צד שהיה תלוי לי על הכתף. ואז הבחנתי בהם. אין לי מושג מתי ואיך הם התקרבו אליי כל כך, כי כנראה שלא הייתי ערני במיוחד באותה שעת לילה מאוחרת ואחרי האוכל. אבל לפתע הם פשוט היו שם: ארבעה יצורים מכוערים וקרובים יותר מדי. למרות שהיה ברור שהם ילידי לאוס, לא היו שם שום חיוכים ושום שלווה מהסוג שרואים כאן בכל מקום ובכל זמן אחר. אמנם אני אדם די גבוה, בפרט ביחס למקומיים, אבל הם עלו עליי במספרם ומהאופן שבו הם נעו לעברי הם נראו מסוממים, צמאי דם ובעלי יכולת להזיק לי מאד. ולמרות שאני רחוק מלהיות אדם אלים, לא היתה לי כל כוונה לאפשר להם לעשות את זה. אני לא גאה במיוחד במה שקרה אח"כ, גם אם התיאור הבא יישמע כמו התרברבות. זה היה פשוט אקט הישרדותי.

אפשרויות-תגובה מגוונות חלפו לנגד עיניי במהירות הבזק – מתחנוני רחמים ובקשה להתחשב בעבר הסוציאלי שלי בתור יליד פתח תקווה, ועד לאזהרה מאיימת שאני אכנס באמ-אמא שלהם אם הם מתקרבים אפילו עוד סנטימטר לכיוון שלי. אבל הם כבר התקרבו אליי יותר מסנטימטר, ידעתי שהם לא ממש יודעים איפה נמצאת פתח תקווה, לא היה לי מושג איך מתרגמים את הביטוי "להיכנס באמ-אמא" לאנגלית, ובמחשבה שניה זה היה מטופש לנסות בכלל לדבר אליהם. לכן היה ברור לי שבין אם אני רוצה בכך או לא, הולך להתחולל כאן קרב. הצרה היא, שמעבר להיותי לא-אלים בטבעי גם אין לי ידע של ממש בקרבות רחוב. אמנם זה למעלה משנה אני לומד טאי צ`י, אבל שנה זה כמעט לא-כלום, ואני רחוק מאד מלהיות בעל יכולת ליישם משהו ממה שאני לומד ללחימה. היה לי רגע אחד להצטער על זה קשות, ולא יותר; ברגע שלאחריו הסתער עליי אחד מהם, הגדול מכולם, ואני עצמי פעלתי באופן אינסטינקטיבי, כמו חיה. בשניה שבה הוא הגיע למרחק מגע, שלחתי אגרוף זועם בכל הכוח למרכז המסה שלו. הוא צנח לאחור על הקרקע כמו בלון שהוציאו ממנו בבת אחת את האוויר – באיוושה קלה, ללא נשימה ובהלם אינסופי. לרגע אחד היכתה הפעולה שלי בהפתעה מוחלטת את כל השלושה האחרים – ולמען האמת, גם אותי עצמי – אבל שניים מהם תקפו אותי מיד לאחר מכן. את מה שקרה אז הייתי אולי יכול לייחס למאסטר סיני בקונג-פו, אך לעולם לא הייתי מעלה בדעתי שאני עצמי יהיה זה שיככב בסיטואציה כה הזויה: כשהם תקפו חמקתי וריחפתי ביניהם כמו רוח, ובתוך שתי שניות שניהם התמוטטו על הקרקע, אחרי שהפלאתי בראשו של כל אחד מהם מהלומה בודדת אבל אדירה בעוצמתה. לאחר מכן פניתי לעבר הרביעי, שיכור מניצחון ומכוח, ועם כוונה נחושה לטפל באופן דומה גם בו. אלא שלנוכח המפגן המפואר של תוקפנותי שלוחת הרסן, הוא נעלם בבהלה אל תוך האפלה הדוממת. "כן, תברח! ותמסור ד"ש לסבתא שלך!", צעקתי אחריו, "ואתם, חבר`ה", פניתי לשלוש הגוויות שהיו מוטלות פזורות על האדמה, "אתם נטפלתם הלילה לאדם הלא נכון – אחד שראה יותר מדי סרטים של ברוס לי בנעוריו. ואני מצטער, אבל זה היה אתם או אני. וממש לא בא לי לחטוף מלריה".

אבל אם כבר מדברים על זה לרגע ברצינות, אז אני חושב שמה שמפר את השלווה כאן – חוץ מיתושים מגודלים בסמטאות אפלות, כמובן – זו הזמינות המדהימה של סמים. או שאולי זה מה שדווקא תורם לאשלייה של השלווה, מעבר לשלווה האמיתית שיש כאן הודות לטבעם הנוח של המקומיים ולאמונתם שוחרת השלום. זה לא שאני נתקל כאן לראשונה בסמים. בקמבודיה נכנסתי לפיצריה ברחוב מרכזי בעיר הבירה, וגיליתי שמתבלים בה את הפיצות באורגנו או בעשבים אחרים. אם אתה רוצה למצוא את הדרך חזרה למלון שלך, כדאי שתקפיד לבקש במפורש אורגנו. במקומות אחרים פשוט צריך ללכת ברחוב, ואנשים כבר יציעו לך סמים על כל צעד ושעל, ברמזים וקריצות וחיוכים והרמות גבה ובלחישות. בויאטנם הם הרבה יותר ישירים והרבה פחות נחמדים. היה לילה אחד בסייגון, שבו חזרתי ברגל לגסטהאוס שלי, ובחור אחד נסע לצידי על אופנוע קרוב למדרכה, לאורך עשרות מטרים, כשהוא מתעקש שוב ושוב לנסות למכור לי סמים. היה איזה רגע שבו רציתי לשאול אותו אם יש לו חומר חזק במיוחד, כזה שגורם לבנאדם לשכב כמו בול עץ במשך כמה ימים, ואז להציע לשלם כדי לראות אותו מעשן את זה, שוקע בתרדמת ועוזב אותי במנוחה. אבל לא אמרתי כלום ורק המשכתי ללכת בהתעלמות ממנו. חכמים בלילה הם בדרך כלל חכמים קטנים מאד, ועקיצתם של סוחרי סמים עשויה להיות כואבת ומסוכנת הרבה יותר מזו של יתושים.

בכל מקרה, כאן בלאוס ההיקף נדמה כגדול הרבה יותר. כאן לראשונה הגעתי למובלעת תרמילאים אמיתית, וחוויתי לראשונה את הסיפורים ששמעתי פעמים רבות בעבר, על הישראלים שכבשו את הודו. מסעדות שמציעות, בעברית, סלט ישראלי, שניצלים ופלאפל. מקומות שנושאים את השם "סבבה". חנויות אינטרנט שעל דלתותיהן תלויים שלטים שזועקים בכתב יד, "כאן יש מקלדת בעברית, סבבה פה!". מסעדות בנוסח הזולות של סיני, שבהן אפשר לרבוץ על מרבדים וכריות ולצפות כל היום בסרטים. ומה אמרנו על הסמים? הא, כן; שהם ממש מכה. לתומי חשבתי שזה נכון בעיקר במסיבות ירח מלא, אבל כאן אין צורך לחכות למסיבות, כי החבר`ה דואגים כל הזמן למלא את הירח. נכנסתי למסעדה, ואחרי שהמלצרים בירכו אותי בלבביות "סאיבאדי", הם הציעו לי את התפריט. לא הייתי רעב ורציתי רק לשתות שייק פירות, ולכן סימנתי שאין צורך בתפריט. הם פירשו אחרת את נפנוף היד שלי, והביאו לי תפריט אחר. "התפריט המיוחד", הם אמרו לי והגישו לי אותו בחיוך. כזה שמכיל פיצה מהחלל, חביתה עם פטריות הזייה, נודלס עם מריחואנה, מרק עם חשיש, תה עם אופיום, או סתם סיגריה מגולגלת. לראות אנשים צעירים יושבים ומעשנים כל היום, זה קצת צובט בלב. לראות אותם עושים את זה יום אחרי יום, זה צובט יותר וכבר גובל בחולניות. ראיתי ושמעתי בחורה אחת אומרת בהבעה מאושרת וחולמנית, "זה כל כך פותח לי את הראש… אני מרגישה כל כך מגשימה את עצמי… כל כך מחוברת לעצמי…". זה העלה על פניי חיוך עצוב. מחוברת לעצמה? היא אפילו לא מחוברת למציאות. לא רחוק מהגסטהאוס שבו ישנתי, היה מישהו שירד לגמרי מהפסים. הוא השמיע כל הלילה מוזיקה בקולי קולות ורקד את עצמו לדעת, זועק כמו אינדיאני שיוצא לקרב האחרון. לכל אלה שביקשו ממנו להפסיק ואיימו שיקראו לבעל הבית שיזרוק אותו משם, הוא ענה בצעקות שהוא הבוס, שהוא אלוהים, ועוד כל מיני הבלים שקשה היה להבין, בגלל שהוא היה כל כך מסטול. שמעתי על אדם אחר שנהג על אופנוע כשהוא תחת השפעת סם, והתעופף לאיזו תעלה. הסם המופלא אכן סייע לו לפתוח את הראש. וזוג שטייל איתי סיפר לי על בחור אחד מהחבורה שלהם שקנה קצת עשבים, וחמש דקות לאחר מכן התייצבה המשטרה בדלת חדרו. מי שמכר לו את הסם הלשין למשטרה, או היה שוטר בעצמו. הבחור כבר ראה את עצמו נמק בתא כלא מהביל ומעופש בעשרים השנים הבאות, והתחנן על חייו. הוא יצא בזול, אם אפשר להגדיר "זול" את חמש מאות הדולרים שעברו לכיסם של השוטרים המושחתים כדי שיניחו לו. זה כנראה מחירה היקר של "ההגשמה העצמית". כל המקרים האלה אינם מעשיות וסיפורי הפחדה של אנשי הרשות למלחמה בסמים, אלא דברים שראיתי במו עיניי או ששמעתי מאנשים שטיילו איתי. אני באמת מקווה בשבילם, כל החבר`ה הטובים (בלי ציניות), שהם ימשיכו להנות, אבל גם שלא ימצאו את עצמם נוחתים בסופו של דבר בכלא רקוב בדרום-מזרח אסיה, או במקום כמו מלכישוע.

לעומת זאת, אפרופו חגיגות ונחיתות, אני מניח שתרמילאים רבים, במזרח הרחוק ובכלל, ימצאו את עצמם נוחתים בבית חב"ד הקרוב אליהם בליל הסדר הקרב ובא. במקומות רבים אני רואה שלטים שעליהם כתוב, "הפסח הכי סבבה יהיה בלואנג פראבאנג". די הגיוני, בהתחשב בעובדה שבית חב"ד בלואנג פראבאנג הוא היחיד בלאוס… ונחמד לדעת שיש הרואים אפשרויות למצוא סבבה בעצם השהייה ביחד, ולא בהכרח ליצור את "ושמחת בחגך" בעזרת מצות "שמחות" או ספייס קניידעלעך. בכלל, כל העניין הזה קצת משעשע אותי: למה בארץ ליל הסדר הוא "תיק" או מועקה בלתי נסבלת, בעוד שלחגוג אותו בחו"ל זה ציון דרך הכרחי במסעו של כל תרמילאי ישראלי? יש לי רושם, שהמשפחתיות היא צורך חזק יותר ממה שמוכנים ישראלים צעירים ומחוספסים להודות בגלוי, ואולי אף בינם לבין עצמם. ייתכן שזה נכון גם לגבי הצורך במסורת. אולי זה כך בגלל שבארץ הם חוו מפגשים לא נעימים עם הממסד הדתי; אולי זה כך בגלל העירוב של פוליטיקה עם דת – שכנראה מעולם לא היה רעיון טוב במיוחד, ושחושף את הכיעור של הפוליטיקה ומשכיח את היופי והעומק של הדת; ואולי זה כך פשוט משום שלפעמים צריך להתרחק כדי שאפשר יהיה להעריך באמת את מה שתמיד היה קרוב. אולי זו הסיבה שגרמה לרבים להתקרב ליהדות דווקא במרחבי המזרח. אהרן, אחד הבחורים שמפעילים את בית חב"ד בלואנג פראבאנג, סיפר לי שאחד הבחורים שעוזרים לו שם יותר מכולם ושמשקיע מזמנו וממרצו במקום ומבקר שם מדי יום במשך שעות, לא היה מסוגל בעבר להסתכל על חרדים מרוב איבה. "זו אולי הצלחה קטנה, אבל זו הצלחה", הוא אמר לי, ואני בהחלט חושב שהוא צודק. אני יודע שהם רוצים לקרב את הצעירים ליהדות, אבל לא נבהל מכך. באופן אישי לא הנחתי שם תפילין, למרות שהציעו לי (פעם אחת), אבל שמחתי לשמוע שיש כאלה שעשו את זה, אולי לראשונה בחייהם. אני לא חושב שזה רעיון רע כל כך להכיר קצת יותר את המסורת של עמך, ושזה מעניין וחשוב ולא צריך לעורר חרדות מפני חזרה בתשובה. בלי שום קשר לפוליטיקה, או אפילו לדת. ואני בהחלט חושב שלקרב בין מגזרים שונים בעם הקטן והמפולג שלנו, זו מלאכת קודש.

השבת הבאה היא השבת שלפני הפסח, ונקראת שבת הגדול. השנה יש לפסח משמעות מיוחדת עבורי. זו תהיה הפעם הראשונה שלא אחגוג את ליל הסדר עם בני משפחה, בחג אולי הכי משפחתי שיש. בשנה האחרונה עשיתי המון דברים בפעם הראשונה. זו היתה שנה בהחלט מרתקת, ולא קלה בכלל. למעשה זו היתה שנה די מדהימה, עם כל כך הרבה שינויים והתמודדויות ותובנות. כך שעבורי הטיול הזה הוא לא רק ביקורים בנופים מדהימים ומפגשים עם אנשים נפלאים, אלא גם ניקיון פסח פרטי, ביעור חמץ אישי. שבת גדול, יום שבת של שלושה חודשים, פסק זמן שלקחתי לעצמי באמצע החיים. קיבלתי הרבה תגובות כשסיפרתי שאני יוצא לטיול הזה, אבל התגובה השכיחה ביותר היתה בדרך כלל גרסה כזאת או אחרת של "וואו, איזה כיף לך!"… ובכן, נכון בהחלט. זה באמת כיף אדיר. נכון שהטיול שזור גם בגעגועים עזים לאהוביי בבית ורגעים של בדידות וקשיי תקשורת והתמודדויות עם רמאים בשוק ומטורפים בכביש ועם הצורך להסתגל לרמת ההיגיינה המקומית ועם דברים לא-נעימים נוספים, שעל חלקם כבר סיפרתי גם הפעם וגם בפעמים קודמות. ולמרות הכל, זה פשוט כיף אדיר. תקופה נפלאה שאני אזכור עוד שנים רבות, ותמריץ להמשיך ולטייל ולהמשיך ולתבל את חיי ברגעים קסומים רבים כפי שצברתי בתקופה הקצרה-ארוכה הזו. ולמי שעדיין מהסס אם לצאת לטיול כזה בעצמו, אני יכול לצטט את אחי האהוב שאמר לי: החיים הם לא חזרה גנרלית… אתה כבר על הבמה וההצגה התחילה, ואין הדרן או סיבוב נוסף. זה הזמן.

אני אמור לקבל הערב את הויזה לבורמה, ומחר אסע קצת לכפרים בצפון לאוס, למקומות שאין בהם חשמל, אינטרנט וחנויות מזכרות; מקומות שאין בהם גסטהאוסים והלינה היא עם המקומיים, התרנגולים ושאר עופות השדה ובהמות הארץ; אין שם מסעדות, אז אוכלים בבוקר את הירקות שגדלים בחצר, בצהריים את מה שדגים בנהר, ובערב את מה שצדים אחרי הצהריים. הזדמנות לקבל עוד מנה גדושה של רגעים קסומים, בתקווה לא לקבל סלמונלה… אחר-כך אעבור לצפון תאילנד ומשם אמשיך ישירות לבורמה. שם גם אהיה בפסח, באותה ארץ שופעת קסם של עולם הולך ונעלם, ונטולת אינטרנט. כך שבפעם הבאה שאכתוב זה כנראה כבר יהיה מהארץ. לכן כבר עכשיו אני רוצה לאחל לכולכם "חג שמח", וגם לספר שבאופן אישי, החמימות המיוחדת שיש לי כלפי החג הזה קשורה לאחד הסבים שלי, אביה של אמא שלי, שנפטר כשהייתי כבן עשרים. את הסבא השני לא הכרתי באופן אישי, כי הוא נפטר לפני שנולדתי.

סבא שלי, בועז בן מאיר ז"ל, היה תלמיד חכם שלמד בישיבה מהוללת בפולין, בן לחסיד גור ונצר למשפחת רבנים גדולה. הוא נמלט מארצו רגע לפני שהנאצים שמו עליו את ידם והגיע לארגנטינה, שם פגש בחורה יפהפיה עם רקע דומה. תוצאות המפגש הרומנטי היו חתונה, ילדים, נכדים – כולל אחד, שלא משנה היכן הוא מסתובב בעולם, עדיין חולם על גושי שוקולד מברילוצ`ה – ונינים. הוא נפטר בגיל שמונים, בתום שיבה טובה ושופעת בריאות; בתום עשורים רבים של פעילות למען הקהילה ובמסגרת מוסדות ציוניים; בתום חיים פעילים ועם זאת מאופיינים בהליכות מתונות, באהבת בריות ובשמחת חיים מדבקת. חייו בהחלט לא היו חזרה גנרלית, אלא מופע ארוך ומעורר השראה של הגשמה עצמית אמיתית – הגשמה שהביאה תועלת גם לאחרים ולא רק לעצמו, הגשמה שנבעה מאידיאלים ולא מכימיקלים. הוא נפטר במיתת נשיקה, שהוא עצמו כינה אותה "מוות של צדיקים" אחרי שסבתי נפטרה באופן דומה: לילה אחד הם נישקו זה את זו נשיקת לילה טוב והלכו לישון, כמו בכל לילה. אלא שבאמצע אותו לילה הוא התעורר, הרגיש שהיא קצת קרה, כיסה אותה היטב בשמיכה וחזר לישון. בבוקר הוא גילה שהיא נפטרה. וכך זה היה בערך גם במקרה שלו: הוא שיחק עם הנינות שלו בחצר בקיבוץ מעיין-צבי, נכנס בחיוך לתפוס תנומת צהריים טובה, ולא התעורר. כנראה באמת שגם הוא היה צדיק. הוא נפטר שבועיים לפני פסח.

עבורי, תמיד ובליל הסדר בפרט, שמורה בפינה חמה בלב דמותו של סבא שלי, עם החיוך הממיס וטוּב-הלב שלו, שאותם הוא לא שמר רק לאנשים קרובים אלא האיר איתם את לב כל הבריות. אני נזכר בו לפני פסח לא רק בגלל הסמיכות של מועד פטירתו לחג הזה, אלא גם בגלל הניגון "קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה", ניגון שאני זוכר אותו מפזם בכל שנה באופן שתמיד גרם לי להקשיב לו ולרצות לחבק אותו. אני זוכר ליל סדר אחד שנערך בדירה הקטנה בבואנוס-איירס. אני הייתי ילד קטן שהסתובב לכולם בין הרגליים. אחרי שילד אחר מצא את האפיקומן בכיתי ורצתי אליו, והוא ליטף אותי בליטוף שאני יכול להרגיש גם עכשיו. שנים רבות מאוחר יותר, במהלך שנת לילה בגסטהאוס בהודו, הוא הופיע בחלומי והזהיר אותי מפני סכנה קרובה. זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אותו בלי חיוך, ועם סבר פנים חמור כל כך. התעוררתי מבולבל, ראיתי שהזמן הוא אמצע הלילה וחזרתי לישון. ושוב החלום חזר על עצמו, והתעוררתי שוב מבולבל, והפעם גם קצת מבוהל. שכבתי בעיניים פקוחות, תוהה על פשר החלום, ואחרי כמה דקות ניסו לפרוץ לי לחדר… אחד הדודים שלי – אדם דתי ואיש יקר – ששמע את הסיפור הזה, אמר לי במלוא הרצינות: נו מה חשבת, חביבי? ה"מתים" הם אלה שחיים – אנחנו אלה שחולמים…

אז לחייך, סבא. אני בטוח שגם בחג הפסח הזה אתה תפזם את הניגון הזה, ותאיר את כל סביבתך בחיוך המקסים ובלב הענק שלך. ולחיי האהבה, התשוקה, השמחה והאומץ לחיות אותן במלואן.