הכאב והחסד

בערך בתקופה בה התחלתי ללמוד שיאצו, סיימתי תקופה של כחמש שנות התנדבות במסגרת ההוספיס האונקולוגי בתל השומר. סיכמתי לעצמי רשמים וחלקתי חלק מהם עם מטפלים אחרים בפורום רפואה משלימה. הדברים הבאים מובאים מאותו שיתוף.

אולי אתחיל בכמה מילים על אופי המקום. מדובר בהוספיס לחולי סרטן סופניים, אשר ממוקם אמנם בבי"ח ממשלתי, אבל האווירה בו שונה למדי מכל בי"ח שאני מכיר. כיוון שמדובר בבני אדם הנוטים למות, המטרה העיקרית של הצוות היא להקל על סבלם של החולים, ולא לרפא אותם – משום שכל מי שהגיע למקום הזה, הוא אדם שמחלתו הגיעה לשלב כה מתקדם, שאין לו מרפא (גופני). אמנם לעתים ישנם חולים שעדיין מתפקדים באופן עצמאי, ויש כאלה שאפילו ממשיכים לקבל טיפול כימותרפי או הקרנות, אולם בדרך כלל האנשים הבאים לשם נמצאים כבר בשלב בו אפילו הרופאים הגיעו למסקנה שאין טעם לפטם אותם בתרופות (או בתקוות שווא), והם תשושים מעייפות וכורעים תחת כאביהם. משום כך, למשל, האחיות אינן נוהגות להעיר את החולים בשעות מוקדמות כדי למדוד חום, שעות הארוחות גמישות ובמקום אין אמצעי החייאה. כלומר, הדגש הוא על תמיכה, לא על ריפוי, וזו הסיבה שהטיפול נקרא טיפול תומך (palliative care).

מצאתי את הגישה הזו מתאימה לי במיוחד, שהרי אין לי כל ידע מקצועי, רפואי או סיעודי. הדברים היחידים שאני יכול להביא איתי הם הרצון לעזור, היכולת להקשיב, וכל ההשתתפות והחמלה שאני מסוגל לגייס בלבי. באחד הביקורים האחרונים נשאלתי על ידי בתו של אחד החולים, האם בזמן שעבר מאז התחלתי להתנדב התחשלתי או התחסנתי; כלומר, האם אני עמיד בפני הכאב והמראות הקשים שם. לאחר שהרהרתי בכך מעט, עניתי לה בשלילה. למרות הפעמים הרבות שביקרתי שם, אני פוגש בכל פעם מחדש במוות, שהוא מוחשי מאד במקום הזה. אני מתמודד כל פעם מחדש עם העובדה שאנשים שראיתי ואולי דיברתי אתם בשבוע שעבר, כבר אינם. אני גם נצרך תמיד לעבודה פנימית כדי להתגבר על נטיות טבעיות שלי. למשל, כשאני נכנס בשעריו של המקום, עליי להשאיר את המבוכה והביישנות בצד; אין להן מקום בעבודה עם החולים. אני פותח אתם בשיחה, מתעניין בשלומם, שואל האם היו רוצים לשתות או לאכול משהו, במידת הצורך גם מסייע להם לאכול, או פשוט מבקש את רשותם לשבת אתם או עם בני משפחותיהם ולשוחח. שיחות אלה עשויות להיות קצרות או ארוכות, אבל הן תמיד מקור לקרבה בין נפשות. בדומה לכך, טרוניות מצד החולים, אי נכונות לשוחח אתי או אווירה כללית של מרירות או עוינות, בין אם הן נובעות ממצבם מיוחד ומסבלם ובין אם הן נובעות מתכונותיהם האישיות, מלמדות אותי המון על עצמי ועל החיים בכלל.

אבל, בהמשך לשאלה האם כיום קשה פחות מבעבר, אני חושב שהתחושה שליוותה אותי זמן רב בהתחלה, אכן נחלשה. אני מתכוון למחנק ולהתבוננות תכופה בשעון, כדי לראות האם הגיעה כבר השעה ללכת, או לעובדה שלעתים קרובות העדפתי לשבת עם הרופאה של ההוספיס ולשוחח אתה (היא התעניינה בהקמת אתר אינטרנט להוספיס), במקום להיות עם החולים. אני מתכוון גם לדיכאון שהיה כמעט תמיד מלווה אותי בסיומו של כל ביקור, ולהקלה העצומה לעזוב את המקום האפוף בריחו הברור של המוות, שעימת אותי עם עובדת מותי שלי ביום מן הימים. ובכן, אני עדיין עצוב לפעמים במהלך הביקורים ואחריהם, אבל אני מרגיש שזה שונה למדי. אולי זה בגלל שכשהתחלתי להתנדב שם, היה זה בגלל שהרעיון הלהיב וסיקרן אותי, אבל בפועל לא הייתי מוכן להתמודדות המעשית. אולי זה בגלל שבהתחלה נגעתי בכאב מתוך מקום של פחד ואי-ידיעה, וכעת זה יותר ממקום של השתתפות (הדגשתי את המילה "יותר" מסיבה פשוטה – אומנם הגברתי את רמת ההשתתפות, אבל האגו שלי עדיין שם, הפחדים עדיין מרימים את הראש וכו'). אני לפעמים פותח בשיחות אינטימיות מאד עם חולים או עם בני משפחותיהם, ומופתע כל פעם מחדש לגלות כמה גדול כוחה של ההקשבה. במצבים כאלה עשוי להיווצר מיידית קשר עמוק מאד, ואנשים חושפים בפניי את כאביהם, תקוותיהם, השקפותיהם, אמונותיהם. אם אני מתבקש, אני עשוי לחלוק אתם מעט ממה שאני עצמי חושב ומאמין. עם זאת, גם כאשר בביקורים אין שיחות עמוקות כאלה או התנסויות יוצאות דופן, תמיד ישנו איזשהו שיעור. אני מכנה זאת בשם "השיעור הגדול של הרגעים הקטנים". אני מתבונן ביחסן מעורר ההשראה של האחיות לחולים ולבני משפחותיהם, ולא יכול שלא להתפעל עמוקות: הן באמת "מלאכיות בלבן". אני הולך במסדרון השקט, ויכול לחוש את היופי והכאב של החיים השבריריים האלה; את הידיעה, שכל כך מוחשית כאן, שהכל בר חלוף. את האהבה וההזדהות עם אנשים שיכלו להיות אני עצמי, או בני משפחה, או חברים קרובים. לפעמים אני עומד ליד חולה ישן, שאין לידו איש, ומדמיין איך, ממש כאילו היה זה אתמול, הוא היה ילד שרץ יחף על חוף הים, או שיחק בעליזות בגן שעשועים. איך התבגר, ידע אהבות, רגעי אושר ועצב. איך גדל ופתח במרוץ של החיים, עבודה, חוויות, טיולים, משברים. ואיך כל זה עומד להסתיים כעת, כאילו היה זה רק חלום. כל התארים החשובים או הרכוש הגדול שאולי היו לו, הכל נשאר מאחור – כעת הוא באמת רק נפש. לפעמים אני מדמיין שאור גדול ולבן מרחף מעל לאדם שלידי ומרפא אותו. את הגוף הרי כבר לא ניתן לרפא והוא בשלבים הסופיים של הניוון הפיסי, ולכן אני מתכוון לריפוי של הנפש. בפעמים אחרות אני פשוט מחזיק בידו וחושב על כך שבקרוב הוא אולי יהיה שוב ילד הרץ בעליזות, בחופים אחרים…

נדמה לי שלהגיד שבסופו של דבר אני מקבל בפעילות הזו הרבה יותר מאשר אני נותן יהיה אולי בנאלי, אבל האמת היא שזה בדיוק כך. קצת דומה, אולי, למה שכתבה לי מטפלת: שכל טיפול שהיא נותנת הוא גם טיפול לעצמה, ושמכל טיפול היא יוצאת מחוזקת יותר. אז אני אישית מרגיש אומנם שאני לומד המון, אבל לא בהכרח שאני מחוזק יותר, אלא לעתים דווקא חלש יותר; שהאינטנסיביות והעוצמה של המקום מתישות אותי. לפיכך כיום כשאני לומד לטפל, אני שואל את עצמי האם כשזה יהיה "אחד-על-אחד", האם באמת אהיה כמטפל מסוגל להתמודד עם הכאב בצורה כל-כך פסטורלית. אני מזכיר שוב, שאני לא מדבר על "אנרגיה השלילית שיוצאת מגוף המטופל" (בשיטה אותה אני לומד, אנחנו לומדים לטפל באופן כזה שלא מצריך הגנות), אלא פשוט על הקושי לראות אדם סובל (למרות שאתה מטפל בו, ומקווה שהוא ירגיש טוב בעקבות כך, וכן הלאה). האם הכאב לא עובר בעצם בצורה זו מהמטופל למטפל? האם הידיעה שאתם עושים כמיטב יכולתכם כדי לעזור, די בה כדי להפיג את הכאב שמציף את הלב לנוכח אדם המתייסר מכאבים?

2 תגובות על הכאב והחסד

  1. שונטל ממן הגיב:

    תודה .
    תודה על עומק השיתוף בחווייה ככ עוצמתית.תודה על החשיפה המוחלטת של נימי נפשך היוצאת דופן כאן בכדור שלנו.
    זה כנראה האתר הכי מדהים בצורת הגשת התוכן והעומק שפגשתי

  2. אבי הגיב:

    וואו, שונטל… התגובה שלך בהחלט מאפשרת לי להבין שהכתיבה שלי אכן נוגעת (:
    ומה שאת כותבת, משקף כנראה את העומק שלך עצמך.

    שמח שהגעת ושכתבת – תודה גדולה (:

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s