נוסעים לטיפול

כשנתיים לאחר שהתחלתי ללמוד שיאצו, נסעתי למספר חודשים למזרח הרחוק. כתלמיד שכבר החל לעשות את צעדיו המעשיים הראשונים בעולם הרפואה המשלימה, עניין אותי מאד להתנסות בטיפולים במהלך הטיול. רפואת המזרח, עליה מתבססת השיטה שבה אני לומד לטפל, הרי צמחה באיזורים האלה. אמנם יפן וסין, ארצות המורשת של השיאצו ושל הרפואה הסינית, אינן בדיוק חלק מדרום-מזרח אסיה, ובכל זאת הייתי סקרן מאד להתנסות בטיפולים בקמבודיה, ויאטנם, לאוס ובורמה. למעט ויאטנם, הארצות האלה גובלות בתאילנד, שבה כבר ביקרתי בעבר בטיול נפרד, ועם זאת גם בעיסוי תאילנדי טרם התנסיתי. בקיצור, ראיתי בטיול הזדמנות נפלאה לחוות שיטות נוספות של טיפולים במגע פרט לשיאצו.

בסיאם ריאפ, קמבודיה, שמעתי על ארגון Seeing Hands שמיועד לגייס כספים עבור נכים תושבי המקום. הוא מנוהל על ידי מעסים עיוורים, שגם מבצעים את העיסוי. העיסוי נמשך כשעה ועולה בין שלושה לארבעה דולרים, או סכום שווה-ערך לכך בריאל, המטבע המקומי. אלה הפרטים הטכניים, והם היו פחות מעניינים עבורי. אותי שימחה האפשרות הן לתרום במידת האפשר למקום שאליו אני מגיע, והן להתנסות בעיסוי מידיו המיומנות של אדם עיוור.

התרומה למקום שאליו אני מגיע נראית לי כמשהו שחשוב לזכור גם ובעיקר בזמן טיול. כשאני מטייל אני נהנה, בזמן שהמקומיים ממשיכים בשגרת חייהם. אין בכך רע, וזה לא המקום לרגשות-אשם מהסוג שההומור היהודי נוטה לשייך למחוזות וורשה ולודז`. העניין הוא פשוט בכך שאותה שגרת חיים, במקומות שבהם אני מטייל בתקופה הנוכחית, היא די קשה – באופן כללי, ובמונחים מערביים בפרט. יש כאלה שלוקחים את זה ברצינות, ומשתתפים במפעלי רווחה וסיוע שונים. מספר בחורות שוודיות שפגשתי לאחרונה עבדו תקופה כזאת או אחרת כמורות לאנגלית. כל הדברים האלה נראים לי מבורכים, אבל אצלי זה מתבטא בדברים צנועים הרבה יותר. למשל, יש מסעדות שהרווחים שלהן אמורים להיות מופנים לסיוע לילדי רחוב, כמו מסעדת Friends בפנום-פן. בחרתי לאכול שם למרות שהאוכל היה יקר יותר ממסעדות מסוימות אחרות, ובוודאי שיותר מדוכני הרחוב. אני מודה שהעובדה שהאוכל גם היה טעים מאד, עזרה לי להתמיד בהרגל…

הרצון להתנסות בעיסוי מאדם עיוור נבע גם משום שנהוג לייחס להיסטוריה של השיאצו חלק שמדבר על מעסים עיוורים נודדים ברחבי יפן של המאות הקודמות. יש החולקים על כך, או מצביעים על רמה נמוכה יחסית של אותם מטפלים היסטוריים; אחרים מהללים אותם באזכור כלשהו בסרטים או מציבים אותם בקידמת הבמה, כמו בסרט המופלא זטואיצ`י. מסיבות אלה רציתי להתנסות בעיסוי כזה, אבל בסופו של דבר זה לא יצא לפועל. השהות בסיאפ ריאפ הוקדשה רובה ככולה לביקורים מעמיקים במקדשים המופלאים, המדהימים, השמיימיים של אנגקור. על אותם מקדשים אכתוב רשומה נפרדת. מכל מקום, בשעות שבהן הייתי חוזר לעיר, אותם עיוורים כבר סיימו את מלאכתם היומית. המקומות היחידים שנותרו פתוחים לאחר השקיעה הציעו בעיקר עיסויי רגליים למיניהם, הצעה שנעניתי לה לאחר שוטטות ארוכה של שלושה ימים בין המקדשים ובתוכם. היה נחמד לקבל עיסוי לרגליים, אבל לא נפלתי מהכורסה שעליה ישבתי. העיסוי נמשך שעה, ומתישהו זה אפילו התחיל לשעמם. אני מניח שהמעסה השתעממה עוד קודם לכן. זה די פשוט, האמת: כשהמטפל לא מרוכז כל כולו בטיפול, כל שכן אם הוא עושה את זה בחוסר חשק, כאילו הוא בא לעבודה בעל כורחו… אז מרגישים את זה היטב. זו לא מיסטיקה ולא דרושה לכך הבנה מעמיקה לנפש האדם. פשוט מרגישים את זה. טיפול עושים באהבה, או לא עושים בכלל… ואתה מרגיש היטב את ההבדל בין מטפל שמרוכז במתן הטיפול לבין מטפל שמרוכז בכך שהוא עצמו עייף, או רעב לנודלס, או השד יודע מה.

בטיולים בין הסמטאות יצא לי לראות גם שלטים המזמינים להיכנס ולקבל עיסוי בחצר פנימית כלשהי. במקרה הזה וויתרתי על התענוג, למרות המחיר המגוחך של שני דולר ואולי גם בגללו. העובדה שאני רוצה להתנסות, עוד לא אומרת שאני מעוניין להיות שפן נסיונות. מי יודע, אולי דווקא הפסדתי עיסוי מדהים מידי מאסטר דגול ונסתר של עיסוי קמבודי איזוטרי עתיק… מכל מקום, עזבתי את קמבודיה עם רשמים עמוקים ממקדשי אנגקור, אבל ללא רשמים יוצאי דופן מעיסויים.

יממה אחרי שהגעתי להו צ`י מין סיטי, עיר הבירה של ויאטנם, גיליתי שבמרחק הליכה של שתי דקות מהמלון שלי ממוקם המכון לרפואה ויאטנמית מסורתית, ושניתן לקבל שם עיסויים מעיוורים. שמחתי להשלים את החסר, והלכתי לקבל את העיסוי, מצפה לניסים ולנפלאות. אולי בשל עודף הציפיות התאכזבתי, כשהרגשתי שהעיסוי בסדר, ולא הרבה יותר מזה. העיסוי היה די חובבני, או שאולי המטפלת לא הרגישה טוב באותו יום. למעשה, די בטוח שהיא לא הרגישה טוב באותו יום. היא השתעלה מדי פעם, ועשתה הפסקות קצרצרות פה ושם. באחת ההפסקות הקצרצרות האלה, שאירעה בזמן ששכבתי על הבטן, פקחתי את עיניי והסבתי אליה את מבטי כדי לראות מה העניין. ובכן, העניין היה שהיא קינחה את אפה הדולף בגב ידה, ואז פשוט חזרה והמשיכה בעיסוי כאילו לא קרה דבר. זה כנראה היה נכון לגביה, אבל קשה לומר שגם בהרגשה שלי לא קרה דבר. אבל האמת שיותר מהכל הפריע לי שאין שם נוכחות אמיתית. לתומי חשבתי שהיעדר הראייה יתבטא ברגישות מוגברת למגע עצמו. זה לא קרה, ולא היתה שם נוכחות של מטפל, שיודע במדויק היכן ללחוץ, לאיזה עומק ללחוץ, וכמה זמן להישאר שם. זה לא הרגיש כמו טיפול שנעשה מהלב, למרות שזה אולי היה כזה. אני חושב שביום אחר אותה אשה היתה עשויה לתת טיפול נפלא, אבל באותו יום היא עצמה היתה זקוקה לטיפול. ואולי היא פשוט לא מטפלת טובה, או לא מנוסה מספיק. ואולי זו הוכחה לדבריו של ריוקיו אנדו, מייסד הטאו שיאצו, שאם הבנתי נכון אומר, שבאופן כללי עיוורים אינם יכולים לטפל בצורה טובה כמו אנשים רואים, כי כדי לראות מרידיאנים צריך את הלב הנכון, אבל גם עיניים רואות.

לאחר מכן ניקרו בדרכי הזדמנויות שונות לקבל עיסויים, ולכולן סירבתי. בחופים של מואי-נה, נה-טראנג, הואי-אן וכנראה גם בחופים אחרים, יש מעסות שנודדות בין האנשים שיושבים על החוף ומציעות להן עיסויים: עיסוי לרגליים או עיסוי לכל הגוף. זה לא ממש קרץ לי, והעדפתי לקרוא ספר וללגום שייק פפאיה צונן. גם על מרחצאות אדים עם עשבי מרפא ועיסויים בשמנים העדפתי לוותר. בעיר דאלאט, לעומת זאת, היה נראה לי שהעניין ממוסד יותר וחובבני פחות, ולכן הלכתי לקבל עיסוי, במה שהפך לחווייה גרועה במיוחד. הטיפול בהתחלה היה מצוין, ושיחרר לי שרירים תפוסים אחרי נסיעה של שעות ארוכות באוטובוס מיוחד לתיירים (מה שהיה מיוחד לתיירים באותו אוטובוס היה מיזוג האוויר, שהיה מקולקל, מוזיקת קריוקי במערכת סטריאו קולנית, שלצערי עבדה מצוין, וכבישים משובשים למדי). אלא שלקראת סוף הטיפול החליטה המטפלת, כנראה מתוך ניסיון, שיש דרכים להנות את המטופל עוד יותר. ולכן היא הציעה לי "הרפייה".

עכשיו, מין זה אחלה. אני מניח שבזה אני לא צריך לשכנע אף אחד. מין בתשלום זה סיפור אחר, בעיניי, למרות שאם שני הצדדים מבוגרים ומעוניינים בכך, אז שיהיה להם לבריאות. אני מדגיש את עניין הבגרות, משום שבדרום-מזרח אסיה קיימת בעייה קשה מאד של תיירות סקס וזנות של ילדים. בשל עוני מרוד, ילדים רבים מועסקים בכך, אם על ידי משפחותיהם ואם אחרי שנמכרו לתעשיית הסקס על ידי קרובי משפחה. הסיכוי שיש להם איידס נמוך יחסית לאלה של המבוגרים יותר, וזו אחת הסיבות שהם מבוקשים יותר (וכך כמובן גדל הסיכוי שלהם עצמם ללקות באיידס ובמחלות כאלה ואחרות). במקומות רבים בקמבודיה ובויאטנם ניתן לראות שלטים המכריזים, שתיירי סקס אינם רצויים במקום. במקומות רבים גם ניתן לראות שלטים או סטיקרים שנושאים את השם של ECPAT, הארגון למניעת זנות ו/או ניצול מיני כזה או אחר של ילדים. ולגבי זנות "רגילה", לא צריך להתאמץ כדי למצוא מין בתשלום. מספיק לצאת לרחוב. בכל הערים שבהן הייתי עד כה בקמבודיה, בויאטנם ובלאוס, קיבלתי מדי יום הצעות לקנות סמים או נשים, לשעה קלה של עונג. היו מקומות שבהם קיבלתי רק עשר הצעות ביום, במקומות אחרים מדובר בעשר הצעות בשעה. אתה פשוט הולך ברחוב, ואנשים שואלים אותך: מריחואנה? חשיש? אופיום? עיסוי? אשה? כמעט באותה תדירות שבה מציעים לך הסעה באופנוע, או רכישת ספרים או גלויות. גם המראה של תיירים מערביים שמנים, מקריחים ומזדקנים שעל כתפיהם תלויה נערה דקיקה, יפה ומלוכסנת עיניים, מאד נפוץ. נכון שגם גברים עבי כרס, נוצצי פדחת וקשישים כמתושלח יכולים להיות בעלי סקס-אפיל כובש. אבל אלא אם קיימת משיכה גנטית עמוקה של נערות אסייתיות למראה הנוכחי של ג`ק ניקולסון, אזי אין ספק שמין בתשלום הוא כבר מזמן בממדים של מגיפה בארצות האלה.

כעת אני בלאוס. אני נמצא כאן זמן קצר מכדי לספר משהו משמעותי על המקום, אך בהקשר של העיסויים אני יכול לדווח, שאחרי שקראתי שהזנות בלאוס נפוצה הרבה פחות מאשר בשכנותיה והעונשים עליה כבדים וחמורים, הרשיתי לעצמי ללכת לעיסוי לאו מסורתי. זה דומה מאד לעיסוי תאילנדי. זה בעצם עיסוי תאילנדי. אולי הוא נקרא עיסוי לאו מסורתי רק משום שעל פי המסורת, מבצעת אותו מעסה מלאוס ולא מתאילנד… מכל מקום, זה היה עיסוי טוב ומרגיע. אחרי נסיעה מהאנוי, שנמשכה למעלה מעשרים שעות בתוך אוטובוס מקרטע שהחלונות והמושבים שלו היו מחוזקים למקומם בחוטי ברזל ואיזולירבנד, היה מבורך מאד לקבל עיסוי ממטפלת שידעה מה לעשות ועשתה את זה מצוין.

אני חושב שבשורה התחתונה קצת התאכזבתי מכל עניין הטיפולים כאן, ובמקביל למדתי להעריך עוד יותר את המתנה שנפלה בחלקי, ללמוד שיטת טיפול מדהימה בעומק שלה, ולהעמיק את הכרת התודה למורים שלי. לגבי האכזבה, אין לי ממש את מי להאשים. כנראה שהיו לי ציפיות בלתי מציאותיות, שכל מי שעיניו מלוכסנות יידע לפחות דברים בסיסיים על רפואת המזרח. לא דובים ולא יער. בשל חופשת האביב באוניברסיטאות בסין, פגשתי בויאטנם כמה וכמה סטודנטיות סיניות שניצלו את החופשה כדי לטייל. אף לא אחת מהן ידעה משהו על רפואה סינית מעבר לעובדה שמדובר על "משהו עם מחטים". על שיאצו ושיטות אחרות בכלל לא היה מה לדבר (וגם לא על טאי צ`י, אגב; רק אחת מהן אמרה לי בתמיהה: "כן, זו ההתעמלות שהזקנים עושים בבוקר בפארק, לא רחוק מהבית שלי… מה, גם אתה עושה את זה?"). לכל זה יש להוסיף גם את קשיי התקשורת בגלל השפה וכמובן את העובדה שאני בטיול של מספר חודשים, וברור לי שלא פגשתי את המטפלים האמיתיים והמופלאים שמן הסתם נמצאים כאן. יכול להיות גם שאני מסיק על רמת הטיפולים באותה מידה שאני מסיק על מידת התרגול הנמוכה של הבודהיזם בקרב הצעירים המקומיים שעימם פתחתי בשיחות. לפעמים כשהייתי שואל אותם שאלות די בסיסיות בנושא, הם לא ידעו את התשובה ולא נראה היה שזה ממש מעסיק אותם.

התמונה המצולמת למעלה מראה פינה אחת במתחם רחב-הידיים של מקדש הספרות בהאנוי. את המקדש הקים לפני כאלף שנים הקיסר לי תאנג טונג, לכבוד הישגיהם של מלומדים ואנשי ספר, והוא הקדיש אותו לקונפוציוס (שבויאטנמית נקרא חוֹנג טוּ). אם אני זוכר נכון, יש שם 82 צבי אבן גדולים, שעל גביהם מונחים לוחות אבן מסיביים שבהם חרוטים השמות, תאריכי הלידה וההישגים של למעלה מ-1300 המלומדים שרכשו כאן את תואר הדוקטור שלהם. בכל מקום יש שלטים בולטים באנגלית ובויאטנמית שמבקשים לא לדרוך, לשבת או להישען על הצבים. אנשים עוברים ונוגעים בהם או מניחים עליהם את היד לרגע, כדרך לקבל ברכה ולהביע כבוד. כשהבטתי מעבר ללוחות, ראיתי כמה מקומיים יושבים על הצבים, כשגבם נשען על הלוח. ולמרות שאין לי כל סנטימנטים למקום, זה הפריע לי. להם זה היה אמור להפריע יותר – אולי כמו שגם ליהודי חילוני יפריע אם הוא יראה גרפיטי על הכותל המערבי, למשל… וזה גם הזכיר לי ביקור בפגודה קטנה ומקסימה אחת בלב העיר, שנכנסתי אליה בשעות בין ערביים. היא היתה כל כך יפה. למרות שלא ראיתי שם איש הסרתי את הבנדנה, כיוון שמקובל להיכנס ללא כיסוי ראש למקומות הדתיים. ואז הגיח מבעד לענן קטורת מי שכנראה הוא הנזיר האחראי של המקום, לבוש בגלימת נזירים ו… כובע צמר על ראשו. הוא הביט בי באדישות, ירק דרך החלון יריקה הגונה וגיהק בקולניות. אין ספק שאתה לא משקיע ולו טיפת מאמץ בניסיון לזייף תדמית של מתרגל רוחני, החמאתי לו בליבי, ובמקביל נזכרתי גם באימרה, שמחזירה אותנו אל רפואה סינית וסינים, ובכלל לכל הנושא של טיפולים במזרח: לא כל הנוצץ – זהב…

עד כאן כתבתי על התנסויותיי כמטופל, אך לפני שאני מסיים ברצוני לומר כמה מילים גם על הצד של המטפל. ואולי זה חשוב גם לכל מטופל, כאשר הוא בא לבחור את המטפל/ת שלו. קשה להבהיר, במיוחד למי שאינו מטפל, עד כמה סיטואציה טיפולית היא מרחב רגיש, אפילו מקודש, שבו נוצרת אינטימיות מיידית, ברמה עמוקה מאד. זו אינטימיות שמתבקשת מכך שאדם אחד מפקיר את גופו בפני אדם אחר. מפקיר לא מתוך הפקרות, למרות שהמילים האלה נובעות משורש זהה, אלא מתוך אמון. כאשר מטופל בוחר במטפל כדי לתמוך בו בתהליך ריפוי, נוצרת ביניהם אינטימיות שהמטפל צריך לקבל בהכרת תודה, בהחלט לא כדבר מובן מאליו, ובאחריות מוחלטת שלא לנצל לרעה את הכוח שיש בידיו, שלא לנצל לרעה את המתנה לגעת בגוף ובנפש של אדם אחר. זו אינטימיות שמאפשרת למטופל להתחיל להסיר, לפעמים בהדרגה ולפעמים במהירות כזאת או אחרת, חלק מהחומות ומההגנות שהוא צבר במהלך חייו, ושאולי תורמות במישרין או בעקיפין לחולי או לקושי שהביאו אותו לטיפול. זו אינטימיות שבה הלבבות נפתחים, טובת המטופל עומדת במובהק במרכז של התהליך הטיפולי, ולמטפל אסור לעולם לשכוח את זה. האינטימיות הזאת והעוצמה הסמכותית שיש למטפל עלולות להביא לחולשה של המטופל כלפיו, למשיכה או לקשר לא-בריא אחר, שלפעמים נובע בדיוק מאותו הקושי שהביא את המטופל לטיפול, ולפעמים לא קשור אליו כלל. מכל מקום על המטפל להיות מודע לכל זה, להכיל גם את ההיבט הזה של הטיפול במידה והוא מופיע, אבל כמובן לא להצטרף למשחק. אני בטוח שנכתבו עשרות ספרים על הנושא על ידי פסיכולוגים, ולמעשה אף קראתי אחד מהם לפני כשנתיים: יחסים מקבילים מאת ד"ר אלי זומר, הכותב על פיתוי וניצול מיני בפסיכותרפיה ובייעוץ. נדמה שדווקא בתחום של טיפולי מגע, שבהם לעתים קרובות הנפש נחשפת במידה לא פחותה מאשר בטיפול פסיכולוגי, ושבהם נוסף ההיבט הייחודי והמשמעותי כל-כך של המגע, דווקא בתחום הזה המודעות נמוכה הרבה יותר. אני משוכנע, היום אולי אף יותר מתמיד, עד כמה הנושא הזה חייב להיות במודעות מתמדת של מטפלים. הצעות מיניות עשויות להיות מחמיאות וכייפיות בסיטואציות מתאימות, אבל בשום אופן אין זה כך בסיטואציה טיפולית. הסיטואציה הטיפולית היא מרחב מקודש, למרות ודווקא בגלל שמעורבים בו שני בני-אדם, עם רגשות ורגישות ופגיעוּת וחולשות אנושיות. וגם מין יכול להיות דבר מקודש, וראוי שאכן יהיה כזה – בין בני זוג, לא בין מטפלים ומטופלים.

לסיום, אני רוצה להביא משהו שאמנם נכתב על ידי אדם אחר אבל קולע במדויק לתחושתי האישית. דוד כפרי – מטפל שיאצו ומדריך בכיר במרכז הישראלי לטאי צ`י, אדם יקר וחבר שאני רואה לעתים רחוקות מדי – כותב הרבה דברים נפלאים בבלוג שלו, "ידיים טובות", ולדעתי הרבה ממה שמופיע במדור "רפואה ולחימה" רלוונטי וחשוב לכל מטפל בכל שיטה. מתוך זה, הנה יהלום יפהפה שאני אוהב במיוחד:

גוֹמֵן קוּדַסאי