על אנשים וכלבים

אחד מהדברים שאני אוהב לעשות עוד מילדותי הוא להתבונן באנשים חולפים. היו לי אינספור הזדמנויות לעשות זאת בהאנוי, עיר-בירה מודרנית, עם רובע עתיק שבו התאכסנתי ושהיה משותק בהפסקות חשמל לעתים קרובות. כרך שמאכלס 3 וחצי מיליון נפשות, אבל זה מרגיש כמו 30 מיליון נפשות. או כמו 300 מיליון רוכבי-אופנועים… מכל מקום, נהניתי מאד לשוטט בהאנוי. הלכתי בנחת ברחובות (עד כמה שאפשר ללכת בנחת ברחובות הגועשים האלה), ופשוט הסתכלתי. ראיתי ילדים שמשחקים עם מקל של עץ, כאילו זה הדבר הכי מרתק בעולם. וראיתי תלמידות בית ספר, הולכות ביחד ומדברות בהתלהבות על משהו, כאילו זה הדבר הכי מדהים בעולם. וראיתי זוגות מאוהבים. יושבים זה מול זה, מסתכלים בעיניים ונוגעים בעדינות, נראים כמו עולם מושלם בפני עצמם, שמנותק מעל העולם שסביבם. כאילו כל אחד מהם, ושניהם ביחד, זה הדבר הכי נפלא בעולם. וראיתי אנשים שנראו כועסים, מאושרים, מהורהרים, מוזרים, אדישים, מוטרדים, מבודחים, שבעים, רעבים, ממהרים. אחרי כל ההתבוננויות האלה, לא יכולתי שלא לתהות בחיוך: איך אחרים רואים אותי?

וראיתי גם רביעייה במסעדה. שני זוגות של תיירים מערביים בגיל חמישים פלוס. לבושים אלגנט-זרוק. הזוג שישב עם הגב אליי היה ידידותי בינו לבין עצמו ובינו לבין הזוג שישב עם הפנים אליי. הזוג שישב עם הפנים אליי היה מורכב מגבר חייכן, שנראה שלומיאל טוב-לב, ומאשה שהיתה פעם יפה, והיום היא אמנם מטופחת מאד אבל בעיקר חמוצת פנים. כל שפת הגוף שלה שידרה תיעוב, התנשאות, בוז, מורת רוח וחוסר סבלנות – לבן הזוג שלה, לסביבה, לחיים בכלל. זה היה מעורר עצב. בן הזוג שלה היה אומר משהו בחיוך, הזוג השני היה מגיב באופן חיובי כלשהו – חיוך, הנהון, צחקוק, תגובה מילולית כלשהי – אבל בת הזוג היתה מגיבה בעיקר בצקצוק שפתיים, גלגול עיניים למעלה או הסבת המבט לצד ההפוך, כאילו היא לא מסוגלת לראות אותו יותר, או לסבול את נוכחותו, או את הישארותה שם. לאט לאט הזוג שישב עם הגב אליי שקע בחוסר נוחות קיצוני, והנסיונות שלהם לשדר "עסקים כרגיל" הלכו ופחתו. כולם התרכזו בצלחות שלהם; ואותה אשה, שהמנה שלה נראתה טעימה להפליא, אכלה אותה בחוסר חשק כאילו מדובר במזון של בית חולים. או של בית סוהר, כמו שהיא אולי הרגישה. רק בן הזוג שלה כאילו לא שם לב והמשיך להיות חייכן וחביב, אבל זה היה אבוד. כל הערב של הרביעייה הזאת היה אבוד לגמרי. אולי הם הגיעו לנופש והוא נהרס להם. אולי כל החיים שלהם נהרסו, והם חשבו שהנופש הזה בויאטנם יציל אותם, או ייתן להם הפוגה. אולי זה תסריט אחר, מעוד אלף תסריטים אפשריים אחרים. אבל אני רק הסתכלתי על הזוג הזה, שפעם היו כל כך יפים ואוהבים, ותהיתי בעצב: מתי התהפך הגלגל והם הפכו מזוג שמביט זה בזה ונוגע בעדינות, כאילו זה הדבר הכי נפלא בעולם, לזוג שאוכל מעדני מלכים כאילו זה אוכל של בית חולים, או של בית סוהר, רק בגלל שהם אוכלים אותו ביחד?

בשעות-הערביים של אותו יום נקלעתי למתחם של כנסיה, שאח"כ נודע לי שהיא קתדרלת סנט ג`וזף. נכנסתי למתחם, וזה היה מדהים לחוש את השינוי המיידי באווירה; רגע קודם לכן עוד הייתי בעיר מודרנית בדרום-מזרח אסיה, וכעת לפתע מצאתי את עצמי באירופה של ימי-ביניים. וזה עוד בכלל לפני שנכנסתי פנימה. מבנה הכנסייה האפור התרומם לשחקים, במיטב הסגנון הנוצרי-צרפתי שגורם לך להרגיש קטן ומלא יראת-כבוד. אנשים הילכו בשקט ונראו כהוגים או מתפללים, טובלים בקדושה ובשלווה רוחנית שהמבנה הגבוה משרה. ועל כל החומה הגדולה שמאחורי הכנסייה, מצוייר ציור נפלא של שלושה אנשי-מעלה רוכבים על גמלים במדבר בלילה, ומביטים בחרדת-קודש לעבר כוכב גדול ובהיר שאורו דורך בשמיים. כל זה היה נראה לי כל כך מוכר, וזה היה נראה לי גם כל כך מוזר. היי, כל מה שיש כאן התחיל במקום שבו נולדתי, רציתי להגיד להם. אתם אולי קוראים על המקומות האלה, אני חי שם את חיי, באותו מקום רווי אלפי שנים של מאבקים ואהבות ושנאות וכיבושים ודם ואור גדול שהאיר את העולם כולו. מה עושים מלוכסני-העיניים בגלימות הנוצריות האלה? מי צייר את החומה הזאת למרות שהוא אוכל רק נודלס ואין לו מושג מה זה חומוס? ומה לישו ולארצות השמש העולה? וקול פנימי מיהר ולחש לי: האם העובדה שלא נולדת עם צ`ופ-סטיקס מתירה לך איזושהי זכות להעביר ביקורת על אמונתם של האנשים האלה? האם זה באמת משנה מאיפה בא אדם ובמה הוא מאמין, כל עוד הוא הולך בדרך שגורמת לו לפתוח את הלב ולהיות טוב יותר עם עצמו ועם העולם? ובכלל, מה אתה עושה כאן, חכם גדול? מדוע עזבת את אותם החולות המופיעים בציור היפה הזה, ובאת לבקר במקדשים הזהובים האלה? מה לך ולבודהא? ולמה ויאטנמים בכנסייה הם מראה מוזר יותר ממך בפגודה?

וכך ישבתי שעה ארוכה על אחד הספסלים שמתחת לעצים הרחבים המקיפים את הכנסייה, מהרהר על כך שלמרות שהמסר הוא החשוב, למרות שהתוכן הוא המהותי, פעמים כה רבות אנחנו מביטים בחטף על הקנקן ומכריעים על מה שבתוכו, מבצעים חלוקות והפרדות, מה מתאים ומה לא, מה מתיישב עם מה שאנחנו יודעים ומכירים ומאמינים בו, ואיך מה שלא מתיישב עם הדברים האלה מתוייק אצלנו באופן כמעט אוטומטי כלא נכון, שגוי, מוזר, אולי אפילו בלתי לגיטימי. ישבתי כשאני מביט במקומיים כשהם מתייחסים לסמלים הנוצריים בכבוד, מהרהר על ההיסטוריה הארוכה של העם היהודי ושל העמים בכלל, על שפיכויות דמים כה רבות שבוצעו כביכול בשם האל על ידי אנשים שבערות עיוורה את עיניהם, על מעשי חסד עצומים שנעשו על ידי אנשים שהנוכחות האלוהית בערה בליבם. ישבתי כשאני נזכר בנשים הנפלאות בסייגון, רוויות האמונה הדתית הפשוטה ואהבת-אדם, שאימצו אותי לחיקן ביומי הראשון בויאטנם. ומעשה שהיה, כך היה:

שכרתי את שירותיו של רוכב אופנוע כדי שייקח אותי לכמה פגודות ברובע הסיני של העיר. הפגודות היו מדהימות, ולא יכולתי להפסיק לצלם למרות שידעתי שאין סיכוי שהתמונות יעבירו עד כמה זה יפה, אם בגלל שהמצלמה פשוטה למדי ואם ובעיקר בגלל שאני לא צלם מקצועי. תחושה דומה היתה לי במקדשים המדהימים של אנגקור בקמבודיה, אגב. בכל אופן, באחת הפגודות שבה הייתי, ממש לפני שעמדתי לצאת ממנה, נכנסה לשם ויאטנמית צעירה. היא חייכה אליי, אמרה "היי" ונכנסה פנימה. הלכתי אליה ושאלתי אותה לגבי המשמעות של עיגולי קטורת שהיו תלויים על התקרה בפגודה הזאת, כמו גם על התקרות של כל הפגודות שראיתי לפני כן. היא חייכה, התנצלה בויאטנמית שהיא לא יודעת מילה באנגלית וקראה למישהי שיודעת, ושמאוחר יותר התברר שזו אמה המאמצת. זו האחרונה הסבירה לי את העניין: מדובר בברכות שאפשר לקנות, לתלות במרכז סליל הקטורת החרוטי ולהדליק לשם בקשות, מזל טוב וכו`. היא המשיכה והסבירה לי על פרטים שונים בפגודה, והקשבתי בהתעניינות כנה, כי אני מרותק לתרבות הזאת, על מרכיביה האנושיים, הדתיים, הפילוסופיים וההיסטוריים. טוב, וגם בגלל שהבת שלה עמדה לצידה והמשיכה לחייך אליי, והיתה יפהפיה מהממת. מכל מקום, האם מסבירת הפנים כנראה התרשמה כל כך מהעניין האמיתי שגיליתי, שהיא הציעה לי להצטרף אליהן – היא עצמה, הבת המאומצת שלה, שזו הנערה שאליה פניתי לראשונה, ואחותה.

שלחתי את רוכב האופנוע לדרכו, והתלוויתי אליהן. הן לקחו אותי לפגודות קטנות, שלעולם לא הייתי מגיע אליהן לבד, וכמובן שאינן מופיעות במדריך שברשותי. מקומות שנראים סגורים, ונכנסים אליהן דרך חנות קטנה בסמטה צדדית. מקומות שנראים מבחוץ כמו חורבה, במקומות שנמצאים בנבכי רחובות הומים במסעדות ובמוסכים מזוהמים, ובפנים מתגלים היכלות של ממש, עם פסלים ענקיים ותפאורה שנראית כמו שלא מהעולם הזה. לאחר סיור הפגודות האלה הם לקחו אותי למסעדה צמחונית, כיוון שבימים של תפילה (ה-1 וה-15 בחודש) הן לא אוכלות בשר, מה שהתאים לי מאד כיוון שבטיול הזה אני שומר על תזונה צמחונית. אכלתי צלחת עמוסה באורז, ירקות ומטוגנים שונים מסויה. שתיתי סויה חמה, וגם הרשמתי אותם עם לעיסה נונשלנטית של פלפלים חריפים, לוהטים כמו דינמיט. כמובן שהארוחה העממית הזאת עלתה קצת פחות מארוחת הצהריים שאכלתי בעיר יום קודם לכן. למעשה, היא עלתה חצי (משהו כמו שני שקלים).

בסיום הארוחה הן הזמינו אותי להצטרף אליהן לפגודה נוספת, לתפילת הערב. כמובן שנעניתי בחפץ לב, אבל אז שמתי לב שאחרי התשלום המופרך ששילמתי לרוכב האופנוע שלקח אותי בבוקר, בעצם כמעט לא נשאר לי כסף. אמרתי להן את זה בצער, ומאותו רגע הן לקחו אותי תחת חסותן גם מהבחינה הזאת. בהתחלה הרגשתי לא נעים, במיוחד כשחשבתי על כך שאפילו כמובטל חסר הכנסה יש לי יותר כסף משיש להן… אבל זרמתי, כי הרגשתי שהן עושות את זה מכל הלב, והן ממש התעקשו על זה. אז הלכנו ברחוב למצוא טקסי. הרחוב הויאטנמי הוא ג`ונגל אמיתי, והכלל היחיד הוא: הגודל קובע. לגדול יותר יש זכות קדימה. אם אתה רוכב אופנוע שרוצה להישאר בחיים, כדאי שתיקח ברצינות את הנהג שחותך אותך. וכרוכב אופניים, הדבר האחרון שאתה רוצה לעשות זה לסמוך על רוכב האופנוע שיראה אותך ויאט. כבר הספקתי לראות כאן שתי תאונות דרכים, אמנם לא קטלניות, אבל כאלה שבהן מכונית פשוט המשיכה ישר בלי להתחשב ברוכב אופנוע, ונכנסה בו. יורשה לציין גם שאין הרבה רמזורים בעיר, וזה אולי לא ממש משנה כי לא ממש מתחשבים בהם. פשוט נוסעים, בין אם הרמזור ירוק או אדום. ממש גן עדן לעיוורי צבעים. הולכי הרגל הם כמובן החולייה התחתונה בשרשרת המזון התחבורתית הזאת. כהולך רגל מצופה ממך להתפלל חזק לפני ובזמן שאתה חוצה כביש. ויש כבישים ממש רחבים, כמו שני הצדדים של נתיבי איילון ביחד, כך שכדאי שתכיר הרבה תפילות בעל פה…

לאור כל זה, הגובה שלי היה יתרון. עשיתי דבר שכנראה מאד לא מקובל פה, ובזמן ששלוש הנשים הצטנפו על קצה המדרכה, מנסות להישאר בחיים וממתינות בסבלנות לדבר שלעולם לא יקרה – שהכביש יתרוקן מרוכבים, או לפחות התנועה קצת תידלדל – אני צעדתי בעוז והרמתי יד סמכותית למכוניות לעצור. המכוניות עצרו אחת אחרי השניה, כשעל פני הנהגים התחלפו ההבעות מזעזוע עמוק, פליאה אינסופית והשתאות שמוקדשת בדרך כלל רק להתבוננות באלים חיים. כך צעדתי לאורך הכביש, כשמאחוריי נחפזות, בהתפעלות מצחקקת, שלוש הפיות הננסיות החמודות, שאמרו לי אח"כ בהערצה גלויה שאני כנראה האדם הראשון בהיסטוריה של סייגון שעושה דבר כזה. זכיתי להבין איך הרגיש משה רבנו, כשהוא חצה את ים סוף הקרוע לרווחה בעודו מוביל את צאן מרעיתו לאורך היבשה שבתוך הים…

ואז הגענו (במונית, שעליה הן התעקשו שלא אשלם, כי הן ממילא התכוונו לנסוע לשם) לפגודה חלומית. פשוט חלומית. בניגוד לקודמות, שהיו כולן גבוהות מאד אבל עם קומה אחת, זו היתה עם שבע או שמונה קומות. נשגב מבינתי איך היא לא מופיעה במדריך, כי היא נראית כמו בית מקדש. בפנים התקיימה בדיוק באותה רגע תפילה מדהימה, שגרמה לי באופן טבעי לשבת בסיזה ולחוש מעיין של שלווה ושמחה עמוקות. נזירים מכים בפעמונים ענקיים, ועשרות אנשים מזמרים בקולות אחידים פסוקים מתוך סוטרות. אלה היו רגעים מכושפים לגמרי, לגמרי, לגמרי. מצאתי את עצמי קד לפסלים לא בגלל שכך נהוג, אלא פשוט בגלל הכרת תודה עצומה, כמעט עד דמעות.

אח"כ הן שאלו אותי אם אני רוצה להצטרף אליהן לשוק, ו"הזהירו" אותי שצריך ללכת הרבה כי הוא ארוך מאד, וגם שעיקר הדברים שם הם לנשים, ושזה שוק למקומיים בלבד. זה לא ממש הפחיד אותי, וכמובן שהסכמתי מיד, באומרי שגם אני קצת אשה – והצבעתי על השיער המתארך. זה הצחיק אותן מאד. בכלל, למעט ההסברים הדתיים והתרבותיים, הן כמעט לא הפסיקו לצחוק מכל מה שאמרתי או שעשיתי, בין אם התכוונתי להצחיק אותן ובין אם פשוט השוֹנוּת היא שהצחיקה אותן עד להתפקע. הלכנו בשוק, והמבוגרת (הן אמרו לי את השמות שלהן, אבל אחרי הפעם השלישית שניסיתי לחזור על זה, פשוט התייאשתי, וכמובן שאין לי כל דרך לשחזר כעת את השמות האלה) אמרה לי להיזהר מכייסים. הבנתי גם למה היתה האזהרה שזה שוק למקומיים בלבד. הייתי פשוט הזר היחיד שם, וכולם נעצו בי עיניים, אם בבהייה ואם בהיחבא. דווקא לאלה שהביטו בי במבט צדדי, נהניתי לומר בחביבות קולנית: "מה קורה, חבר`ה?", כדי לסמן להם שהבחנתי במבטים שלהם, ושזה בסדר… וחשבתי כמה זה מצחיק שאני רואה אותם שונים וזה הדדי לגמרי. טוב, גם העיניים שלי לא מלוכסנות וגם הייתי לפחות ראש וחצי מעל כולם… מתישהו עצרנו, והרווינו את צמאוננו במשקה קר וטעים להפליא מקני סוכר. הן החליטו כבר לפתוח שולחן, והוציאו את מה שקנו בבוקר אותו יום – עוגיות קוקוס, הפרי החלומי שדומה לליצ`י ושסיפרתי עליו גם בפעם הקודמת (בינתיים גיליתי שהוא נקרא בדרום ויאטנם ג`וּי צ`וֹם צ`וֹם – ואילו בצפון ויאטנם ומחוץ לויאטנם הוא ידוע פשוט בשם רמבוטאן), עוגה מיוחדת שמכינים בראש השנה המתקרב שלהם, שהיתה טעימה לי במידה כזאת שהתקשיתי להסתיר ולכן הן דחקו בי לקחת עוד ועוד, בטענה מוטלת בספק שהן לא רוצות יותר… בתמורה הולמת ויתרתי על מנת העוגיות שלי מפרי הדוריאן, שאת המראה שלו אני מחבב, בעוד שאת הטעם והריח – מתעב. לא ידעתי את נפשי מרוב הכרת תודה להכנסת האורחים המדהימה שלהן, לחביבות האמיתית והעמוקה שלהן, למתיקות שזרמה כלפיי, אדם זר לחלוטין שבסך הכל שאל מה פשר הקטורת שעל התקרה של הפגודה.

הערב הקסום הזה הסתיים בכך שהן לקחו אותי במונית עד פתח המלון, והתעקשו שוב לא לקחת את מעט הכסף שהיה ברשותי. הן גם נתנו לי את מספר הטלפון שלהן, למקרה שאצטרך עזרה כלשהי או אתקל בקשיים. פשוט לא יכולתי להאמין מאיפה נפלו עליי הנפשות המופלאות האלה.

מפגשים מופלאים מהסוג הזה לא הפסיקו להופיע ולהפתיע, ולרגש. את ערב ראש השנה הויאטנמי חגגתי בעיירת חוף קסומה בשם הוי-אן. הרחובות היו שטופים, היתה אווירה של חג, נשמעה מוסיקה מכל פינה, וצופרים של אופנועים גדשו את האוויר. בתים צרפתיים משני עברי הנהר, מקושטים במנורות סיניות אדומות ובכל מיני קישוטים מאירים וצבעוניים, ועל המים שטים להם עשרות נרות. הרגשתי את החגיגיות, השמחה והאהבה. הרגשתי גם לבד, וגם געגועים. התיישבתי במסעדה וחשבתי ללכת אח"כ לישון. אבל אז הגיעו שני בחורים והתיישבו בשולחן לידי. אחד מהם פנה אליי ושאל אותי האם אני לבד. עניתי שכן. הוא שאל מה התוכניות שלי, וחייכתי בלי לענות, כי לא היו לי ממש תוכניות. "ובכן, אתה כאן לבד ואין לך תוכניות, וכל זה בערב ראש השנה. לכל הרוחות, מעכשיו אתה איתנו!", הוא קבע עובדה בקול רועם. שמו קורי, והבחור שאיתו הוא ג`ון, שניהם מארה"ב. קורי לא סגר את הפה לרגע, והוא אחד האנשים היותר מצחיקים שפגשתי בחיי. גם ג`ון התגלה כבחור ממש נחמד, אבל קורי הוא פשוט טיפוס. גדל בחווה במונטנה, שירת שלוש שנים וחצי בצי האמריקאי ביפן. שניהם בני שלושים פלוס, רוכבים ביחד על אופנים בכל דרום מזרח אסיה ומתכוונים להמשיך לעשות זאת בחודשים הקרובים. במהלך הארוחה שלהם הם דחפו לי בכוח חצי מהאוכל מפחיות הבירה האינסופיות שהם הזמינו. ואז, ב-12 בלילה, התחילו מטחי זיקוקים. והם פשוט לא נגמרו. עוד ועוד ועוד, הפסקה קצרה של כמה שניות לטובת מחיאות כפיים ושאגות שמחה של כל ההמונים שהצטופפו משני עברי הנהר, ושוב מטחים. וזה נמשך במשך קרוב לעשרים דקות.

מתישהו בהדרגה כל האורות כבו בכל הבתים והמסעדות, ואיש לא נשאר שם מלבדנו. "מה עכשיו, טאו?", שאל אותי קורי. "קדימה, למסיבה הבאה", עניתי בצחוק, לא מתכוון לזה בכלל. "אתה צודק!", הרעים קורי בקול הבס המתלהב שלו, שגרם לכמה ציפורים להתרומם בבהלה מהעבר השני של הנהר. התקדמנו באיטיות לתוך הסמטאות. כבר היה אחרי אחת וחצי בלילה, והמקום היחיד שנשאר פתוח היה מסבאה רועשת. נכנסנו פנימה. מוזיקה מערבית קצבית, ומבעד לענני עשן הסיגריות היו מלא מערביים ומקומיים, ובעיקר מקומיות. אני נכנסתי ישר לשירותים, וקורי, שכנראה בורך בכבד מנירוסטה ובפרוסטטה עם שישה שסתומים, התעכב בבאר כדי לקחת עוד בירה לכולנו. כשיצאתי הוא קרא לי מקצה החדר השני, חדר הביליארד. מדהים איזה קול יש לבחור הזה. אני חושב שכמה פיסות צבע וטיח התפוררו כשהקול שלו פגע בקירות, מדלג בקלות מעל למוזיקה, שהתנגנה בדציבלים לא נמוכים בכלל. כשהמשחק הסתיים התחיל משחק חדש, ואני אולצתי לקחת בו חלק כשותף של האמריקאי הפסיכופת, נגד ניו זילנדי אחד וחברתו מלוכסנת העיניים. לא שאני יודע לשחק, אבל דווקא הלך לי לא רע. השחלתי כמה כדורים באופן שגרם לקורי לשאוג בויאטנמית קלוקלת "לכל הרוחות, טאו, אתה משחק פאקינג מעולה! תפתח להם את הצורה!". כמובן שתשומת הלב של כל האנשים היתה מופנית שוב ושוב לברנש הזה, שנראה כאילו יצא מסרט קומי על חולי רוח קשים במיוחד, ומככב בתור זה שירד לגמרי, אבל לגמרי, מהפסים. אני באמת לא זוכר מתי היתה הפעם האחרונה שצחקתי קרוב לשש שעות בלי הפסקה… כשנכנסתי לחדר שלי, השעה היתה חמש בבוקר. זו בהחלט היתה דרך ראויה לחגוג את ערב ראש השנה המקומי.

כשהתעוררתי, כמעט בצהריים, התקלחתי והלכתי לאכול. אח"כ נסעתי למלון של קורי וג`ון, כי הם הזמינו אותי להצטרף איתם לים. אבל כשהגעתי הם עדיין ישנו. חיכיתי קצת ובסוף החלטתי לנסוע לים לבד, ושהם יצטרפו אליי. בדרך ראיתי מישהי שמשרכת את רגליה, מקנחת את המצח מזיעה, ונראית באופן כללי כאילו היא הולכת להתעלף. שאלתי אותה אם הכל בסדר, היא ענתה שכן, שהיא פשוט הגיעה זמן קצר קודם לכן לעיר ולא מוצאת מקום לינה, בגלל שהכל תפוס בחג. עזרתי לה למצוא מקום, היא שכרה אופנוע וביחד רכבנו לים. בדרך לשם היא צחקה כל כך הרבה, שזה כבר התחיל להיראות מוזר. גם האנגלית שלה נשמעה לי כמו סינית. טוב, אולי זה פשוט בגלל שהיא באמת סינית…

לקראת הערב התחלנו לחזור לעיר כדי להחזיר את האופנועים. הפעם אני נסעתי אחריה, והיא נכנסה לחלק של העיירה שעוד לא הייתי בו, כי הכניסה אליו נראית כמו הכניסה לשכונת פשע ורשע ברמאללה דאון טאון. אבל אחרי נסיעה של כמה דקות, התגלה איזור כפרי לחלוטין: שדות ירוקים וקטנים, בתים קטנטנים בסגנון קולוניאלי, נתיבי עפר במקום כבישים, דקים כל כך שבזמן הנסיעה העשבים והצמחים מלטפים לך את הזרועות. זה היה כל כך יפה. וגם הגענו לאיזה מבוי סתום, כשהדרך הסתיימה על גדות הנהר, וקירות העשבים נעלמו לטובת מבט שנפתח אל מרחבים, אל הנהר שחוצה את העיירה ושבמקום הזה היה רחב מאד, ומעברו רק עצים וירוק. ושמש ששוקעת, ושמיים בצבעים מעורבלים. היא לא הפסיקה לצלם ולצחוק, אבל הפעם לא חשבתי שזה מוזר. זה באמת היה כל כך יפה.

דקה או שתיים אחרי שהתחלנו לחזור משם, עצרה אותנו קריאה. הסתכלתי, וראיתי שמהבית הסמוך קורא לי מישהו. הוא עמד בפתח הבית, וסימן לי בתנועות רחבות להתקרב. בעל הבית יצא מגידרו מרוב שמחה על שאנחנו באים בשערי ביתו, ולא הפסיק לקוד קידות עמוקות. ניסיתי לקוד גם אני קידות עמוקות כמו שלו, אבל ההצלחה היתה חלקית. בכל מקרה הוא דחק בנו להיכנס הביתה, שם ישבו סביב שולחן קטנטן חמש בנות מצחקקות. אחת מהן הבת שלו, היתר חברות שלה. חוץ מלהיות שיכור מאושר, הבנאדם היה שיכור גם מאלכוהול. הוא הריח כמו פאב אירי בדבלין, ומזג לי כוסית. אמרתי שאני צריך לחזור הביתה עם אופנוע, ולכן לא יכול לשתות שתייה חריפה; אבל הוא לא הבין מילה באנגלית, וספק אם זה היה מעניין אותו גם לו היה מבין. הוא דחק בי שוב, והפעם הסכמתי. בשביל הכבוד שלו, כמו שאומרים, או העובדה שהוא פשוט זרח מאושר והפציר בי מעומק הלב לטעום. "ככה זה, טאו", אמרתי לעצמי. "כבר חודש אתה שוטף את הפה, אחרי צחצוח שיניים, עם בקבוק של מים מינרליים, ובסוף אתה מוצא את עצמך לוגם דלק תוצרת בית, מוגש בכוס שנשטפה במי ברז… וגם די מזמן, כמו שזה נראה". אבל מה לא עושים עם הכנסת אורחים כזאת? אז שתיתי את זה, והיה דווקא נחמד. ואח"כ תה ויאטנמי, שיש לו טעם שונה מתה רגיל, ולעסתי בהנאה מזוכיסטית כל מיני ממתקים ביתיים – דברים שנראים כמו קליפות מסוכרות של אשכולית, אבל יש להם טעם של פומלה עם סחוג, שככה יהיה לי טוב. והיו שם גם המון תופיני שוקולד קנויים, אבל עליהם וויתרתי מתוך היכרות מוקדמת ולא מלבבת…

כל אותו זמן המארח לא הפסיק לנאום בויאטנמית רהוטה, לטפוח לי על השכם, ללחוץ לבחורה את היד ושוב לטפוח לי על השכם. הוא הכריז שאנחנו חברים, ואני ביקשתי לתרגם עבורו שאני מודה לו מקרב לב על כך שפתח בפניי את הבית ואת הלב שלו, ושעבורי הוא ויאטנם האמיתית. לשמע דברים האלה הוא נפל על צווארי והחל להמטיר עליי נשיקות שמנות ורעשניות. זה היה קצת מביך, ומאד מקסים ונוגע ללב. הוא גם התחיל להרים את הקול, בצעקות של ממש, וביתו סמוקת-הלחיים הסבירה לי בצחקוק שהוא מכריז שאנחנו חייבים להישאר איתם לארוחת ערב חגיגית במיוחד, לכבוד ראש השנה ולכבודנו. אבל למרבה הצער היינו צריכים להחזיר את האופנועים. נפרדתי מהם ברגשות חמים, ובצער על כך שהפגישה היתה כל כך חטופה. הוא ליווה אותנו עד הרחוב תוך כדי השמעת ברכות וטפיחות על השכם, וכשהפניתי את המבט אחורה, ממש לפני שפניתי שמאלה בצומת, ראיתי אותו עומד ומנופף לשלום במרץ, וממשיך להפריח קריאות פרידה ומילות ברכה. איזה איש מדהים. ואיזו קירבה אנושית אפשר ליצור בלי שום מאמץ, אלא פשוט כשפותחים את הלב, כמו שעשה האיש העליז הזה, שחי בתנאים יותר פשוטים מפשוטים.

כמוהו – גם נזיר שפגשתי בעיבורו של רחוב מאובק ונטול שם. הוא הבחין בי, חייך בצניעות והזמין אותי לשיחה קלה, שהעמיקה והסתיימה בהזמנה להצטרף כדי להיות נוכח בתפילת הערב. הוא השתייך לדת הקאו דאי, והמקדש שלהם משלב פשטות ופאר, ויופיו עוצר נשימה. הם התפללו מתוך ספרים בויאטנמית, התנצלו שאין גירסה אנגלית והזמינו אותי פשוט לשבת ולצפות, וללוות אותם במדיטציה. הייתי כנראה שובר שיגרה מרענן לתפילות שלהם, ומדי פעם הם הגניבו אליי מבטים. נראה שהצעירים שבהם התרשמו מתנוחת הישיבה שלי, עליה שמרתי לאורך שעת התפילה בנחישות יציבה כמו של הבודהא עצמו. הם לא יודעים שאת הטירונות ושמירה על פאסון בודהיסטי, בזמן שהרגליים בוערות כמו עופרת רותחת, כבר עברתי בקורס הויפאסאנה של גואנקה. המבוגרים יותר חיוו דעתם שתרגול המדיטציה שלי טוב, כי אני משדר שלווה וחיוכים. מצחיקים שכמותם. איך אפשר שלא לשדר שלווה וחיוכים אחרי ארבע מנות של גלידה? בכל מקרה, התגובות שלהם כבר התחילו לעורר בי הרהורים רציניים על הקריירה הזוהרת שמחכה לי בתור הדאלאי לאמה הבא. הדבר היחיד שעימעם בסופו של דבר את הרושם הראשוני היה כשהנזיר, שקיבל את פניי בתחילה וכעת התקרב כדי לדבר איתי, המתין בסבלנות מנומסת בזמן שניסיתי ללא הצלחה להזיז את הרגליים, שלא לדבר על להשתחרר מתנוחת הלוטוס המאובנת ולקום. נו שויין, ניסיתי לנחם את עצמי בזמן שאני מנסה להתרומם כמו פרה ששברה את האגן. ממילא דאלאי לאמה צריך להתנזר מנשים ומשוקולד… אמצא לעצמי מישרה מספקת יותר. אבל לפחות היה זה תרגול טוב לאגו: איך להפוך תוך שניה מאליל-לרגע לבדיחת השבוע.

וגם השיחות עם מטיילים אחרים, זה כל כך כיף. בת"א רואים אותם עומדים עם תרמילים גדולים על הגב, מפה ביד וריח של חו"ל; או יושבים בבית קפה בהנאה, כאילו יש להם את כל הזמן שבעולם. מוזר להיות פתאום אחד כזה בעצמך. נפלא להיות פתאום אחד כזה בעצמך. וגם להיות חלק כזה או אחר במסעותיהם של מטיילים אחרים כמוך. שני בחורים מארצות הברית, שסיימו כמה שנים של עבודה הומניטרית באפריקה. ארבע בחורות מצרפת, שגרות בסין ועושות שם עסקים. שתי נשים אנגליות בנות למעלה משישים, אחת מהן מטיילת במשך כארבעה חודשים מדי שנה, והשנייה היא בת דודתה שקיבלה ממנה השראה ונזכרה שהחיים קצרים והעולם גדול, וכך יצאה בעקבותיה לטיול, שזו גם היציאה הראשונה בחייה מהעיר שבה חיה. הן חרשו את כל סיביר וסין ברכבות. בחור אוסטרלי שישב לידי בקפה אינטרנט, התלונן שכואב לו הצוואר, ושבעקבות כך הצעתי לו טיפול טאו שיאצו, חלק איתי ממש לפני הטיפול שכאבים בצוואר ובכתפיים מלווים אותו בעצם מאז שעבר ניתוח להוצאת גידול בצוואר, עשר שנים קודם לכן; ואחרי הטיפול נפתח לגמרי, ובמשך קרוב לשעתיים סיפר לי על אביו שלא יודע להביע קירבה גופנית, ועל שני אחים ואחות שלוקים כולם במחלות נפש בדרגות שונות… אז לפעמים השיחות שטחיות וכיפייות, ולפעמים השיחות מעמיקות וכיפייות עוד יותר. אבל תמיד מרגש, לא מובן מאליו ומעורר הכרת תודה והתפעלות עמוקות, כשאנשים פותחים בפניך את הלב.

אסיים באחת מהפנינים של הטיול – סאפה, עיירה הררית מדהימה בצפון ויאטנם. העיירה עצמה קטנטנה, ומזכירה קצת את דלית אל כרמל. אמנם בדלית אל כרמל אין נשים צעירות וחסרות שיניים שמתעקשות לנסות למכור לי אופיום, מריחואנה או חשיש, ובסאפה הן נמצאות ברחוב הראשי כל חמישה מטרים. אבל בהרבה דברים אחרים זה ממש מזכיר: רחוב או שניים עם המון חנויות מזכרות, ובתים צרים וגבוהים וצבעוניים, ובני מיעוטים כפריים חייכניים בתלבושות ססגוניות, והמון בדים ושטיחים ובגדים רקומים מוצעים למכירה, וריח של בשר על האש מיתמר באוויר, שממש הביא לי חשק לשבור את התזונה הצמחונית שלי. כל שאר העיירה היא פשוט למגורים, והבתים רחוקים אחד מהשני, ויש תחושה נפלאה של מרחבים. והאיזור כולו ערפילי לגמרי. אפילו במסעדה שבה ישבתי, הערפל חדר פנימה באופן שגרם לי לחייך. פעם בשבוע המקום מוצף בבני שבטים שבאים להציע את מרכולתם בשוק של יום ראשון, ובתיירים שבאים לבהות בהם ולצלם אותם. בשאר הזמן המקום מנומנם, משרה שלווה, ממעט להציע גירויים או חיי לילה, ומאפשר המון זמן. הזמן, שבדרך-כלל מהווה אילוץ או מגבלה בחיי היומיום, אינו קיים כאן. זה אולי נכון לכל טיול, אבל בסאפה זה איכשהו מורגש הרבה יותר. יש פשוט המון זמן והמון שקט. והיופי נמצא בכל פינה. זה בהחלט אחד המקומות הכי יפים שהייתי בהם אי-פעם.

כאמור, היו לי שם כמה מפגשים קטנים ונפלאים עם מקומיים. בעת טיול על אחד ההרים בסביבה פגשתי חמישה חבר`ה צעירים, סטודנטים לאומנות מהעיר הואה. הם הזמינו אותי לארוחת צהריים, והתעקשו לשלם עליי. אח"כ לקחו אותי למלון שלהם, ניסו ללמד אותי מילים בויאטנמית ומשחק קלפים מקומי, ותוך כדי כך אחד מהם צייר פורטרט שלי על דף גדול. אח"כ יצאנו לסיבוב בירה וגלידה, לא לפני שהם הביאו לי בובה קטנה בדמות אחת מבנות השבטים שמאכלסים את איזור סאפה. הם פשוט הרגישו רצון לתת לי כל הזמן, זה היה מדהים. סביר להניח שהיינו נשארים ביחד, אבל למחרת בבוקר הם כבר המשיכו את המסע שלהם לסין. יום למחרת חיפשתי כלי שיוכל לאכסן את הציור כך שלא יתקמט עד סוף הטיול. כמה בחורים שעובדים בחנות מזכרות ראו אותי, שמעו מה אני מחפש והתחילו לנסר במרץ קנה גדול של במבוק, ובמשך חצי השעה שלאחר מכן היקצעו והתאימו אותו לגודל של הציור שלי. שלושתם ממש טרחו והתאמצו וכירכרו סביב הקנה עם כל מיני כלי עבודה, תוך שהם זונחים את מה שעשו לפני כן (פיסול בעץ של בודהא סיני שמנמן וחייכן), ומתישהו אמרתי להם "חבר`ה, אם זו טירחה גדולה מדי אז תעזבו". הם לא הבינו אותי ואמרו לי "no money, no money", מסמנים שהם לא מתכוונים לקחת כל תמורה בעד המאמצים שלהם.

ביום אחר נכנסתי לגסט-האוס מסוים כדי להתחבר לאינטרנט. איך שהתיישבתי, הגיע מישהו ואמר לכולם לעזוב את המחשבים (היו שם בסך-הכל ארבעה) ולהצטרף אליהם לחגיגה. היינו בערך 15 אנשים. בעל הגסט-האוס ורעייתו פתחו שולחן – או יותר נכון, "פתחו ריצפה": הם כיסו את הריצפה בעיתונים, והזמינו את כולנו לשבת. היו שם מלא צלחות עם אורז וחביתות ומעדני טופו וירקות וגם כל מיני דברים בשריים בלתי מזוהים. והיה יין אורז תוצרת בית, בתוך בקבוק של מים מינרליים. לי יצא לשבת ליד בעל המקום, והוא כל הזמן מילא לי את הכוסית. היינו מארצות שונות – הולנד, איטליה, גרמניה, קנדה, תאילנד וצרפת, וכמובן ישראל. אמרנו "לחיים" בכל השפות, ורק את המילה "לחיים" עצמה, בעברית, הוא התקשה מאד להגיד, ואמר שזה גורם לו להרגיש שהוא חולה וצריך לירוק, וכיחכח "חחחח" בגרון כדי להמחיש, וכולנו התגלגלנו מצחוק. הצלתי אותו בכך שהצעתי לו את התחליף של "צ`ין צ`ין", ואח"כ הוא השתמש בזה גם כשהוא שכח מרוב אלכוהול איך אומרים "לחיים" גם בשפות אחרות, וגם כשמאוחר יותר השקנו כוסות של חליטות הצמחים שהוא הגיש לכולנו… העובדה שבכלל לא הייתי אורח של אותו גסט-האוס לא שינתה לו דבר, הוא פשוט היה אדם שמח. כששאלתי אותו מה בעצם אנחנו חוגגים, הוא ענה: האם כדי לחגוג צריך סיבה מיוחדת? הרי החיים עצמם הם חגיגה!

כשיצאתי משם, השעה כבר היתה שעת לילה מאוחרת, ואת הדרך הקצרה בחזרה לגסט האוס עשיתי בריחוף – ולא רק בגלל האלכוהול… למחרת, כאשר חיפשתי מקום שבו אוכל לתרגל טאי צ`י בלי הפרעות, עשיתי הליכה מחוץ לעיירה ומצאתי פתאום פינת חמד מקסימה, מעין קרחת-יער קטנה ומוגבהת שמשקיפה לנוף העמקים המדהימים שמסביב, ואל ההרים שמעליהם ובראשם פאנסיפן, ההר הגבוה ביותר בויאטנם. "איזה מקום מושלם, לטאי צ`י ובכלל", חשבתי בשמחה וטיפסתי בצעדים קלים אל עבר הגבעה הקטנה. וכשהגעתי, מתפעם עמוקות מהנוף השמיימי ואח"כ מתבונן על הקרקע כדי לבחור היכן לעמוד בתחילת התרגול, הבחנתי בהם. עשרות רבות של מזרקים משומשים, עם מחטים או בלעדיהם. "נו", חשבתי בעוגמה, "כנראה שאני לא היחיד שחשב שהמקום הזה מושלם לדברים כאלה ואחרים", והלכתי לחפש מקום אחר.

בדרך לחפש את המקום האחר, התקרב אליי כלב קטן ובמרחק מסוים ממני הוא חשף שיניים והתחיל לנבוח. לשמע הנביחה הראשונה שלו צצו מיד עוד שני כלבים קטנים-בינוניים משום-מקום, ואז שלושתם החלו לדהור לכיווני בנביחות מרעישות אוזניים ובניבים חשופים. עשיתי צעד גם אני לכיוונם ורקעתי ברגליים, והם בלמו את מרוצתם אבל המשיכו לנבוח. ואז התכופפתי במהירות ועשיתי תנועה כאילו אני מרים אבן ומתרומם כדי ליידות אותה בהם, והם נסוגו מיד מרחק כמה צעדים והמשיכו לנבוח ממרחק בטוח. המחזה חזר על עצמו פעם או פעמיים – עד שהם התעייפו, או עד שיצאתי מהטריטוריה שלהם, או משהו.

אנשים הם דבר כל כך מרתק, חשבתי לעצמי – וכלבים הם כלבים, בכל העולם…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s