שיאצו תחת טילים

בתחילת אוגוסט 2006 קיבלתי מייל מבית הספר לשיאצו, שהציע לכל מי שמעוניין בכך להתנדב למען אותם תושבים בצפון הספונים במקלטים במשך שבועות מאז החלה הלחימה שם. הרעיון היה להגיע למקלטים, לתת טיפול טאו שיאצו קצר, להעביר תרגילי רנקי – תרגילים המשלבים תנועה ודמיון מודרך – ובפשטות לתמוך ולהיות שם עבורם. להגביר את האור בתקופה קצת חשוכה.

בסופו של דבר היינו שמונה אנשים. שלושה מאיתנו נסעו לחיפה, והיתר (ואני ביניהם) נסענו לצפת. איזה יום זה היה … את שירותי הצבאי העברתי בכמה מקומות אקזוטיים למדי מבחינה ביטחונית, כדוגמת הקסבה של שכם, אבל למען האמת כבר הספקתי לשכוח איך זה להיות באזור מלחמה. הביקור בצפון אתמול החזיר לי את התחושה הזאת. היו כל כך הרבה אזעקות ו"בומים" של נפילות קטיושות, שבשלב מסוים האוזן כבר התרגלה לזה כאל רעש רקע ולא הייתי בטוח האם אכן יש אזעקה או שזה רק נדמה לי. היו כמה וכמה פעמים שבהן, במהלך הנסיעה בין מקלט למקלט, נאלצנו לעצור בגלל אזעקה, לצאת מהרכב ולחפש מחסה. כמה נפילות קרובות במיוחד גרמו לי לומר תפילות בודהיסטיות בכוונה עמוקה יותר מאי פעם… מאוחר יותר הבנתי שזה היה יום חריג אפילו ביחס ל"שיגרה" של השבועות האחרונים מבחינת כמות הרקטות שנורו על האיזור (220 רקטות תוך שש שעות). אז מהבחינה הזאת טוב שנסענו דווקא ביום המסוים ההוא, כי כך יכולנו להיות במקום ובזמן שבהם הכי צריכים אותנו. כל כך נהניתי לטפל ששכחתי שלי עצמי יש כאבי גב. נזכרתי אח"כ, כשהגעתי בלילה הביתה… אבל האנשים כל כך התמסרו לטיפול, שהרגשתי שאני בעצמי מקבל טיפול. פשוט אי אפשר היה להפסיק, הם היו כל כך מקסימים.

כבר בדרך לצפת, ליד כרמיאל, שמענו את האזעקה הראשונה של הבוקר, וברגע שהגענו היתה אזעקה נוספת, והדים קרובים של נפילות קטיושות. נכנסנו למקלט הסמוך, ועשינו טיפולים וקצת רנקי (תרגילים המשלבים תנועה ודמיון מודרך) לחיילים שהיו שם. לאחר מכן המשכנו למקלטים בשכונות שונות בעיר. האנשים קיבלו אותנו בזרועות פתוחות. התכנון היה לעשות כל מיני פעילויות, כאמור, אך בפועל מצאנו את עצמנו בעיקר מקשיבים לאנשים ומטפלים בהם. התכנון המקורי היה לעשות מהלכי טיפול קצרים, כדי להספיק לטפל בכמה שיותר אנשים ובכמה שיותר מקלטים, אך שוב- תכנון לחוד ומציאות לחוד. בפועל, היו לא מעט אנשים שסבלו מבעיות שונות שהוחמרו בגלל המצב והלחץ, ובאופן אישי לא יכולתי שלא לטפל בהם קצת מעבר לזה. במקרים מסוימים נתתי טיפול שלם, פשוט עבדתי מהר יותר. במקרים אחרים לא הייתה ברירה אלא לתת טיפול מקוצר, כיוון שהגענו למקלטים שבהם היו כארבעים אנשים. רק בסוף היום הבנתי שכל אחד מאיתנו נתן עשרות טיפולים. זה היה מדהים. כמו כן, ולא בפעם הראשונה, חייכתי לעצמי כשראיתי איך אותם אנשים שגילו ספקנות בהתחלה ("איך זה נקרא הדבר הזה שאתם עושים? מה זה, יוגה? רייקי? לא משנה, זה בכל מקרה לא בשבילי…"), ביקשו טיפול אחרי שראו את חבריהם או קרוביהם עוברים טיפול כזה. זה היה פשוט: מזרן שהונח באמצע החדר, וטיפול שמתבצע לעיני כל. ילדים סקרניים שעומדים בטווח אפס, שואלים מה אתה עושה בכל רגע, צוחקים על אלה שעוברים טיפול או נתלים לך הצוואר תוך כדי מתיחות… כמה חום ואהבה הם ביקשו ונתנו בעצמם. כמה קושי לחיות כך, כשבכל עשרים דקות יש אזעקה- באמצע המקלחת, הבישולים, עבודות הבית, שנת הצהריים. כמה כוחות נפש יש בתוכם, למרות הסבל. מעורר השתאות, התפעמות, השראה, הערצה.

מטופל חייכן ואני, במקלט. בשביל לזכות בחיוך הזה, היה שווה לרוץ בין הקטיושות

אחד האנשים בהם טיפלתי, עמד באותו בוקר שני מטר מהמכונית שלו כשנפלה עליה קטיושה. מספר שעות מאוחר יותר, עדיין היו לו צלצולים באוזניים, אבל הוא לא נפגע מעבר לכך. כשהתחלתי לטפל בו, שאלתי אותו האם משהו כואב לו. "לא", הוא ענה בשלווה מחויכת. לאחר כמה רגעים הוא נזכר שיש לו לחץ דם גבוה. מספר רגעים לאחר מכן הוא הוסיף כבדרך- אגב שיש לו גם חומציות בקיבה. זמן קצר לאחר מכן, כשלחצתי לו על צובו ביד, הוא שאל אם אני מרגיש את הפלטינה שיש לו שם, זכר לתאונת דרכים שעבר מזמן. הוא היה אדם דתי ואני אמרתי לו שכנראה אלוהים ממש אוהב אותו… הוא כמובן הסכים מאד, ושלח אותי לטפל באשתו, כיוון שהיא "קצת עייפה". העייפות הקלה התגלתה כאוסף של מיגרנות, בצקות ברגליים, תשישות ועוד. איזה זוג מדהים. והילדים של הזוג הזה גם הם דרשו וקיבלו טיפול, ולא שכחו לשאול אותי כל חמש דקות אם הבאתי להם גם ממתקים. הם היו כל כך מתוקים בעצמם. הם אכן קיבלו אחר-כך ממתקים וחטיפים ואף צעצועים, שנאספו עבורם על ידי ילדים של קיבוץ עין-השופט. הם שמחו כל כך, וכתבו מכתב תודה. כל זה היה כל כך מחמם את הלב. בכל פעם שעזבנו מקלט מסוים האנשים כל כך הודו לנו, ואנחנו חשנו צורך להודות להם בעצמנו .

צביקה קליסר, המורה שלי לטאו שיאצו שנמצא כרגע ביפן, התקשר אלינו כמעט כל שעה. הוא רצה מאד לבוא בעצמו, אבל בסופו של דבר זה לא הסתדר לו. הוא התקשר כדי להתעדכן מה קורה וגם כדי לעודד, ועשה את זה בדרכו הייחודית: הוא הציע שאם נצטרך לרוץ בין הקטיושות, אז שנשיר את השיר "על גבעת התחמושת"… מין הומור שחור כזה, שהיה למעשה די משעשע. בנימה רצינית יותר הוא סיפר, שבכל אותו יום כל התלמידים בטוקיו וקיוטו תרגלו נמבוטסו (סוג של מדיטציה בודהיסטית) למעננו, וכדי שכל היום הזה יסתיים על הצד הטוב ביותר . הוא גם סיפר שהוא שלח אי- מייל על מה שאנחנו עושים לכל חברי הטאו סנגה בעולם, ושזה עשה שינוי בדעת הקהל. עד אז הצטיירה ישראל בפירוש כ- "חבר´ה הרעים" בכל הסיפור הזה. הנסיעה שלנו לצפון הראתה להם צד אחר. מאוסטריה ויפן שלחו אי- מייל שהיו רוצים לבוא בעצמם להשתתף, אבל הם לא יכולים כרגע ועם זאת שולחים לנו את כל האיחולים שבעולם, ומתפללים עבורנו. לאור החששות שהיו לנו ותחושת הסיכון המסוימת לפני הנסיעה ובמהלכה, כל זה היה מאד מעודד ומרגש. כתבתי מקודם על דרך ההלצה שהתפללתי בכוונה גדולה מאימת הקטיושות, אבל האמת היא שזה גרם לי דווקא לעשות את המדיטציה מתוך אהבה והוקרה של הדרך, מתוך איזו אמונה נחושה שבאמת יהיה טוב, שחייב להיות טוב… למרות ודווקא בגלל שעכשיו לא טוב. הנסיעה אתמול רק חיזקה אצלי את ההרגשה, שעם כאלה כוחות נפש ואופטימיות, גם ובמיוחד במצב כזה, עתיד מזהיר הוא לא רק סיסמה או משאלת-לב אלא דבר אפשרי בהחלט.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s