אלוהים

חבר שאל אותי אם אני מאמין באלוהים. כשתהיתי על פשר השאלה, הוא הסביר שהוא מצא את עצמו קורא לאלוהים אחרי שאמו נפטרה. בתשובה, כתבתי לו את הדברים האלה.

אני חושב שחשוב לשאול את השאלות, רק לא בטוח שיש למישהו את התשובות. גם לא לכאלה שמשוכנעים שיש להם. הקריאה הפנימית שלך בעת מצוקה נשמעת לי טבעית ביותר, ומוכרת גם לי. בתחילת אוגוסט לפני שש שנים התארחתי בסופ"ש אצל חברים במושב נהורה. אחי התקשר אליי ביום שישי בעשר בלילה כדי לבשר לי שאבי נהרג בתאונת דרכים. הדבר הראשון שעשיתי, מיד אחרי שסיימתי את שיחת הטלפון, היה לבצע תרגיל מסוים שלקוח מהמסורת של הבודהיזם הטיבטי, ושנועד למען אלו שמתו במוות אלים ו/או מהיר. כשהגעתי לביה"ח "סורוקה" באותו לילה, כדי לזהות את הגופה, ביצעתי שוב את התרגיל הזה כשהייתי לידו. חזרתי ותרגלתי את התרגיל הזה בכל השבוע שלאחר מכן, גם בזמן השבעה. במהלך השבעה קיבלתי החלטה לומר עליו "קדיש" וללכת לתפילות בבית הכנסת במשך כל השנה, למרות שלא הייתי דתי ולא גדלתי במשפחה דתית. זכרתי שלמרות שאבי עצמו לא היה דתי, גם הוא הקפיד על כך ביחס לאביו. עשיתי את זה כי ידעתי שהוא היה שמח בזה, לא בגלל שכך צריך לעשות על-פי ההלכה.

אותה שנה היתה התנסות מרתקת עבורי. התפילות היומיות היו עולם חדש ומופלא עבורי, שמהר מאד נשביתי ביופיו ובעומקו בלי קשר למטרה הראשונית. חקרתי עם עצמי את התחושות שזה מעורר בי, את השאלה האם אני מאמין באלוהים, את השאלה למי אני מתפלל. זו היתה שנה שהיו בה הרבה פיגועים, ומצאתי את עצמי שואל הרבה שאלות ביחס לכך, לפעמים בעקבות מילה כזאת או אחרת שנתקלתי בה בתפילת העמידה ולפעמים בעקבות שיעורים שגם בהם השתתפתי. בכל אותו זמן המשכתי לתרגל מדיטציה, ולא ראיתי סתירה בין הדברים. בסיומה של אותה שנה נסעתי לקורס ויפאסאנה של עשרה ימים, ושוב הרגשתי שזה הכל אותו דבר. לעתים קרובות יש כאלה המצביעים על דמיון בין דתות מזרחיות לבין היהדות. זה אולי נכון, אבל אני מודה שאישית אני לא מייחס לכך חשיבות רבה – לא יותר מאשר לנסיון למצוא השקה בין הנחת תפילין לנקודות דיקור ברפואה הסינית. די ברור לי שאפשר למצוא דומה ושונה בין הרבה דברים שקשורים או לא קשורים זה לזה. אני רק רוצה לומר שלא הרגשתי צורך להגדיר את עצמי, או "אותו" – זה שאני קורא לו בשמות אבל בעצם לא יודע עליו דבר, רק מחזיק בתחושה שזה משהו טוב, טהור.

אם חוזרים אליך, ואם הבנתי נכון, אז מה שהשתנה או שנמצא בסימן שאלה הוא ההגדרה העצמית שלך, כי לפי מה שאתה אומר הכנסתך לקטגוריה של "מאמין באלוהים" באה בעקבות פידבק ממישהי, שאמרה שמכיוון שאתה עושה כך וכך, אתה כנראה מאמין באלוהים. אבל אתה ממילא נהגת לעשות כך וכך ותמשיך בכך (ובכך) גם להבא. מה משנה כאן ההגדרה? למה בכלל צריך הגדרה? אתה מכיר הן אנשים שאינם מאמינים והן כאלה שמאמינים. אני לא מכיר אותם באופן אישי, אבל באופן כללי אפשר לראות שאנשים עשו דברים נוראיים בשם האל, וגם דברים מדהימים. הדוגמה הראשונה שאני בדרך כלל נזכר בה היא האם תרזה, אבל כבר במשך שנים ובמיוחד בחודשים האחרונים משפחתי נמצאת בקשר עם הרב פירר, ואם אי פעם יזדמן לי לפגוש אותו אני מקווה שיהיה לי האומץ לא רק ללחוץ לו את היד כדי להביע את הכבוד וההערכה העצומה לפועלו, אלא גם למשש לו את הגב כדי לוודא שהוא לא מסתיר שם כנפיים של מלאך. במקביל, אנשים שכלל אינם מגדירים עצמם דתיים או רוחניים, גם הם עושים דברים מדהימים, או נוראיים…

אני חושב שאת מה שאני מנסה להגיד, אתה אמרת במשפט האחרון שלך: "איך אפשר לדבר עליו בלי לדבר על העולם, האנושות ועצמי?" אני חושב שזה מסכם היטב את מה שאני מבין וחושב. שאלת האלוהים עתיקה כימי האנושות עצמה. פלא שאתה מבולבל? כולנו מבולבלים. איך המוגבל יכול לתפוס את המוחלט? כמו שאני מבין את זה, לעולם הבלתי ידוע יישאר רב מהידוע, הנסתר רב מהגלוי. אני גם לא באמת יודע למה קי ומרידיאנים מתנהגים כמו שהם מתנהגים, למרות שקיבלתי וקראתי הסברים על כך, אבל חוסר הידיעה הזה לא פוגע ביכולת שלי לטפל בשיאצו. נדמה לי שאנו יכולים וצריכים לחיות בשלום עם חוסר הידיעה. טקסים, מצוות, לימוד, חברותא, קהילה – כל דבר שמסייע לנו לשפר את מידותינו, שמקדם אותנו לחיות בשלום עם עצמנו ועם זולתנו, מבורך. מורה רוחני אחד אמר פעם, בתשובה לשאלה איך אפשר לזהות עד כמה אדם קרוב לאלוהים, שצריך לראות איך הוא מתייחס לזולתו. אז נכון שהאמירה "דתי או לא דתי, העיקר להיות אדם טוב" עשויה להישמע קצת פשטנית, והיא לא תמיד מניחה את הדעת ביחס לשאלות מהסוג שהעלית. אבל אני מרגיש שהיא נותנת כיוון התחלתי די טוב.