דיוק

באשו, משורר הזן הנודע, אמר:

"שמור על החוקים, ואז השלך אותם – רק כך תשיג חירות גמורה"

להכיר לעומק את הצורה.
להבחין ברגע הנכון להתעלות מעליה.

כך גם בשיאצו – תחילה, יש להכיר היטב את הקאטה של הטיפול, מנחי הגוף הנכונים, לטפל בלי לפגוע במטופל (העיקרון הראשון של הרפואה – "פרימום נון נוצ'רה"), לטפל בלי להתעייף או לפגוע בעצמך. לעבוד עם הכוונה הנכונה והלב הנכון. לזהות את הרגעים שבהם הם חסרים, ולתקן. להכיר את הטכניקה, בלי להפוך לטכנאי. להכיר את הלב של הטיפול, בלי להפוך לחולמני.

בהמשך – לדעת מתי אפשר לאלתר על הקאטה, לחרוג ממנה, באיזה צובו יש צורך להיכנס שוב ו/או ליותר זמן. זהו הטיפול הספציפי.

בלימודי השיאצו – לעקוב בדייקנות אחרי הוראות המורה.
להבחין ברגע הנכון בו אפשר להתעלות מעליהן.

הרגע הזה יכול להגיע אחרי פרק זמן קצר או ארוך, בהתאם לדרך שעושה התלמיד.

אם התלמיד בוחר לעשות כך מוקדם מדי, הוא מפספס את הלימוד.
אם התלמיד בוחר לעשות כך מאוחר מדי, הוא מפספס את הלימוד.

לעשות זאת ברגע הנכון, זהו דיוק.
להכיר בפספוס ולתקן, גם זה דיוק.

לקבל השראה מכל הדברים האלה, ולהמשיך קדימה – כנ"ל.

לפי העיקרון של אומנויות לחימה פנימיות – מינימום מאמץ לעומת מקסימום תוצאה.

אם מדקלמים את זה – יש עוד דרך לעבור…
אם עושים את זה – זהו דיוק.

אומנויות שונות מבטאות עקרון דומה: טקס מזיגת התה. קליגרפיה. סידור פרחים.

המינימליזם נעשה בכוונה גדולה ובפשטות שהוקצעו על ידי תרגול רב. התרגול מביא לדיוק הולך וגובר, שמאפשר להגיע לתוצאה הרמונית יותר. כמו בשיר האיקו, גם בשיאצו יש את המסגרת המחמירה של הקאטה, ובשניהם המסגרת אינה מגבילה את החופש אלא מגדירה את הדיוק שמאפשר להגיע לביטוי הגדול ביותר. הדיוק והתרגול קשורים בקשר הדוק, ולכן המשורר, המלחין, אופה העוגות ומטפל השיאצו שמתרגלים בעקביות, ישכללו את הדיוק שלהם לרמה השואפת לשלמות.

כוונה, מגע –
זה הצובו הנכון.
כוח הריפוי