מוות

מוות. דבר כל כך טעון עבור כל כך הרבה אנשים. משהו שמתעלמים ממנו, מפתחים לגביו תיאוריות שלמות או "סתם" מפחדים ממנו (פחד מוות, כמובן). משהו לחלוטין בלתי ידוע, או משהו שמרתק לחקור ולקרוא אודותיו (גם אם הוא עדיין נשאר בלתי ידוע). משהו שמסמן סוף מוחלט או רק שלב נוסף בתהליך אינסופי שלאחריו נמשיך להישאר כאן לנצח. בכל מקרה, בין אם מדחיקים את הידיעה שהוא יגיע ביום מן הימים לכולנו ובין אם מודעים לכך בצלילות, הרי שהוא נוכח בכל רגע בחיינו ואי אפשר להישאר אדישים לגבי עצם קיומו, ולו בשל העובדה הפשוטה שהוא מקפיד לבקר אותנו, ולא תמיד בהתראה מראש.

בשבוע שעבר בן דוד שלי התאבד בנטילת כדורים. הוא היה בדיכאון תקופה ארוכה, ואני חושב שאחת הסיבות לכך היא שאחיו נהרג בלבנון 17 שנה קודם לכן. הכרתי את שניהם היכרות שטחית, אבל זה עדיין כואב. בנוסף לכך נודע לי בשבת שאביו ואחותו של חבר ללימודי הטאו שיאצו נהרגו בהתפוצצות בנגריה שבביתם. אני יוצא בעוד מספר שעות ללוויה, כך שבין שאר ההרהורים שמציפים אותי, שאלתי את עצמי גם איך מטפלים מתייחסים לנושא.

האם מזדמן לכם לטפל באנשים נוטים למות (כולנו עתידים למות; אני מדבר על אנשים בשלבי גסיסה ברורים ומתקדמים)? איך זה משתלב עם מטרות הטיפול שלכם, ומהן אותן מטרות בנסיבות כאלה? לרפא, או רק לתמוך, או אולי משהו אחר? האם טיפולים כאלה מעמתים אתכם עם הפחדים הפרטיים שלכם בנוגע למוות, או שאתם לא מערבים שמחה בשמחה? האם אתם בוחרים במודע לא לטפל, או דווקא כן לטפל, בנוטים למות בשל מוות טראומטי במשפחה או עניין רלוונטי אחר ברקע האישי שלכם?

ברצוני להבהיר שהדוגמאות שהבאתי לעיל אינן תואמות את שאלת הטיפולים, שהרי בדוגמאות אלה לא מדובר בטיפול ובכל מקרה המוות במקרים אלה היה מפתיע ומהיר. גם מותו של אבי לפני כחמש שנים בתאונת דרכים היה כזה, ואת כל הדוגמאות האלה ציינתי בעיקר משום שמקרים כאלה מטלטלים אותך וגורמים לך לחשוב, ותהיתי במה דברים אמורים דווקא כשמדובר בסיטואציה טיפולית עם חולים סופניים שגוססים באופן איטי ובדרך כלל ידוע מראש; במילים אחרות, האם ובאיזה אופן הטיפול בנוטים למות מטלטל אותך וגורם לך לחשוב.

בדף אחר כתבתי על פעילותי בהוספיס. בזמן ההתנדבות בהוספיס עוד לא הייתי מטפל; למעשה, הפסקתי להתנדב שם בזמן שהתחלתי ללמוד טאו שיאצו. במקרה או לא, באותו זמן גם התגלה אצל אחד מחבריי הקרובים ביותר גידול סרטני במוח. אמנם אני מציין שהוא היה חבר קרוב, אך קשה לי להמחיש עד כמה משמעותי היה ועודנו אותו אדם עבורי, עד כמה עמוקה היתה ועודנה אהבתי אליו. הוא היה כמו אח, נפש תאומה, מורה רוחני וכנראה בעצם שהוא היה עבורי כל זה ועוד הרבה יותר. הוא זה שסיפר לי לראשונה על ספר המתים והחיים הטיבטי, ופתח לי את הצוהר למסעות מופלאים מעבר לכל דמיון. במשך שנים נצרתי את המחשבה, שאם רק לא אמות באופן פתאומי, הרי שכאשר אשכב על ערש דווי, ארצה בכל ליבי שהוא יהיה שם כדי להחזיק בידי וללוות אותי בנשימותיי האחרונות. בהוספיס ראיתי אנשים שמתו בודדים, עצובים או מבועתים ומכווצים מאימת המוות, למרות התמיכה חסרת הגבולות של הצוות הרפואי. היה לי ברור שאם אכן יתאפשר לי למות כשאותו אדם מופלא נוכח שם לצידי ובשבילי, אמות בשלווה גדולה כשאני מוקף באהבה הגדולה שקרנה ממנו בטבעיות בכל עת.

כשנודע לי שהוא חולה ועל טיב המחלה עצמה, הבנתי שאצטרך לגנוז את החלום הזה אבל התחלתי לרקום חלום חדש: ללמוד לטפל כדי לתמוך בו במחלתו. החלום הזה בער בי אבל דווקא נר חייו של אותו אדם, שבמקרה שלו היה דומה הרבה יותר ללהבה אדירה של אור, הלך וכבה. הוא עצמו המשיך להאיר את חייהם של כל הסובבים אותו. ליוויתי אותו בשנת חייו האחרונה, ואני סבור שמי שזכה להכירו בחייו ובמותו, זכה במתנה יקרה מאד. הוא גסס בדיוק באותו אופן שבו הוא חי – בסבלנות אין קץ, ברגישות יוצאת דופן לצרכים של אחרים, בקבלה מדהימה של הנסיבות החדשות – ולא מתוך איזו כניעה, אלא מתוך ענווה וחוכמה נדירות. הוא באמת היה אדם מעורר השראה. בשבועות האחרונים לחייו לעתים הוא היה מאבד את הכרתו, ולפעמים שב אליה כאילו הכל כרגיל. נשארתי איתו בלילה האחרון בבית החולים שבו הוא שהה לפני שהוא חזר הביתה. החזקתי בידו, נישקתי וחיבקתי אותו, הקראתי לו קטעים מספר הטאו שהוא כל כך אהב, צחקתי ובכיתי איתו וגם סיפרתי לו דברים שידעתי שלא אוכל עוד לספר לו בעתיד. הוא נפטר זמן לא רב לאחר אותו לילה, כשהוא בביתו ומוקף בבני משפחה ובחברים. הוא נקבר בבית עלמין קטנטן קרוב לירושלים, המוקף בחורש טבעי ויפהפה שעטוף בהרים ערפיליים, גאיות מוריקים ושמיים אינסופיים. על המצבה נכתב בשלוש שפות ביטוי שביטא באופן כל כך תמציתי ומובהק את מהותו: "בלב האהבה".

נדמה שחלק גדול מהוויתנו מקבל צורה ותוכן מהאופן שבו אחרים נוגעים בחיינו. אני חושב שלצד העצב והגעגועים האינסופיים שאנו חשים כאשר אנשים מופלאים כאלה מסיימים את חלקם במסע חיינו, הרי שהכרת התודה כלפיהם ומתת החסד שאנו מקבלים מהם נוטעות בתוכנו את הרצון והמחויבות להעביר את זה הלאה, וזה בהחלט יכול וצריך להתבטא בטיפולים שאנו נותנים – כן, גם כשצריך להחזיק קליניקה או להוציא חשבוניות למטופלים.