שוקולד

לעתים אפשר להיתקל בפרסום של ספא כזה או אחר שמציע עיסוי מפנק בשוקולד. מעבר לפינוק או לגימיק, יש גם שימוש הומאופתי בשוקולד, ואפשר למצוא מחקרים שמראים על ההיבט הבריאותי החיובי של שוקולד מריר איכותי. אבל, אם להיות כנים, עזבו את התירוצים וההסברים המלומדים – אצלי זו פשוט התמכרות, חד וחלק…

שוקולד חלב. שוקולד מריר. שוקולד לבן. עם אגוזים. או שקדים. או פצפוצי אורז. עם מילוי של קרם. או עם פלפל חריף. מחוספס, או חלק, או עם סמלים ודמויות המוטבעים עליו. בקוביות, בטבליות, באצבעות, בגושים על המשקל, בפירורים שנפלו על החולצה. מתוק, מריר או באלף גוונים אחרים שלא ניתן לחקור ולהבין, אלא רק לצלול לתוכם ודרכם ולעומקם. בתוך בראוניס, או פרלינים, או בעוגה, או בפני עצמו. בתור משקה חם, ביום חורפי.

"שוקולד עץ" בארגנטינה – אחד הזכרונות המתוקים של ילדותי. קחו מקופלת של "עלית", תכפילו אותה בערך פי חמישים בגודל (בלי להגזים במילימטר) ותבינו למה הוא נקרא שוקולד עץ. עכשיו תכפילו פי חמישים גם את הטעם (שוב, בלי להגזים) ותבינו למה היתה זו אהבה ממבט ראשון, אהבה שלא נגמרת.

לעבור ליד המדפים, ולהביט בעיניים רעבות וחסרות בושה. להחליף מבטים בלי מבוכה ולחייך חיוך קטן, שמתפשט והופך לחיוך ענק של הילד הפנימי שרוקד בסיפוק ובעליצות. לבחור ולהיבחר, ואז לקחת. ואחר-כך ללטף בעדינות את האריזה, לפתוח אותה, ברשרוש מבשר טובות, והריח הקסום והשמיימי עולה ומדגדג באף, והנה כבר תחושה של אושר מתמתחת ומתפשטת מקצה לקצה. והנגיעה הראשונה, ותמיד הדילמה אם להסתער או להתחיל בביסים קטנטנים. צרות של עשירים. וכך או אחרת, הטעימה שהופכת למשהו אחר כי הטעם מתערבב עם הריח ועם הזכרון והדמיון. ללקק, למצוץ, לנשוך, לנגוס, ללעוס. לגלגל בחלל הפה את העיסה הזאת, ששום דבר אחר חוץ מאלוהי לא הולם אותה. מפעפעפת על הלשון, נמסה בין השיניים, זורמת באיטיות במורד הגרון כמו נהר מוזהב של ענבר ושנהב ומעוררת את כל יישותך בעונג מרקד ומקפץ. כן, שוקולד הוא בהחלט מזון האלים, והרבה יותר מזה.

נו, ועוד לא הזכרתי את השיאצו, שמחולל נפלאות בגוף ובנפש, ואת המדיטציה. הם בהחלט מהדברים הכי נפלאים שאני מכיר, שאפשר לעשות כשלבושים. לשוקולד, כמובן, אין אפילו את המגבלה הזאת…